לכבוד קציני הצבא
שאלתם עם הגעת עת בקשת הגשמים, שאינכם רוצים לבקש לפני ה' בתפילתכם, דבר שיחליש את חייליכם ועלול חלילה לפגוע בתמרוניהם, ואתם מבקשים להוסיף בתפילה דברי הבהרה שלא ירד עליהם הגשם.

התלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה ח,א בקטע שהובא בפוסקים קובע:
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה – אומר. א"ר חייא בר אשי אמר רב, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו – אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה – אומר בברכת השנים. אמר ר' יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר יוה"כ – אומר.

שמחתי בשאלתכם המעידה על אכפתיות ללוחמיכם ועל כוונה בתפילה. אין פנאי לחפש בכל הספרים, ויתכן כי שאלה בדיוק כזו לא נשאלה מאות בשנים, אולם היסודות המאפשרים הכרעת הדין מצויים ונפרטם:

בנוסח עדות המזרח לברכת הגשם מופיעות בקשות מתאימות לכל שנה ובפרט לשנה הזאת:
שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל־דָּבָר רַע. וּמִכָּל־מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל־מִינֵי פּוּרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טוֹבָה ואַחֲרִית שָׁלוֹם… כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה.

אין איסור לקחת מנוסח כזה או אחר שהתפללו בו קהילות ישראל.
בנוסף לכך יש להוסיף בקשה הנצרכת לכלל ישראל בעת ובעונה הזו, וזאת למנוע את הפרעת הגשם לחיילי צה"ל. כעין זה מופיע בגמ' בתענית כ"ב ע"ב ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקעו : "רבו עליהם גשמים עד שיצרו להם, הרי אלו מתפללים עליהם, שאין לך צרה יתירה מזו שהבתים נופלים ונמצא בתיהם קבריהם…" והוא מספר שהמנהג לעשות כן גם בארץ ישראל: "בצפת מצויים מפולת בתים מפני הגשמים, ומתפללים עליהם." הרי שצריך להוסיף בתפלה על גשם הגורם סיכון, ואפילו בארץ ישראל גשם כזה מצדיק תעניות ושינויים בתפילות.

אמנם יש לשאול, הרי הכהן הגדול היה מתפלל שלא תבוא לפני הקב"ה תפילת עוברי דרכים להפסקת הגשם , ובמסכת תענית מסופר על חוני המעגל שביקש שיפסיקו הגשמים ומחו כנגדו , ועל רבי חנינא בן דוסא שהתלונן על גשם שהרטיבו ונעצר הגשם, ואמרו בגמרא שזה נוגד את תפילת הכהן הגדול, ושבארץ ישראל יש לבקש גשם גם כשהוא יותר מדאי, ושמא לא נכון לבקש שהגשם לא ירד?

כבר השולחן ערוך מעמיד מתח בין מקור זה לבין התקדים מצפת, אך הדבר לא מונע בעדו מלהביא את שני היסודות להלכה. החילוק בין המצבים ברור, הבעיה בימיו של חוני המעגל לא הגיעה כדי סכנה , וההבדל בין ר' חנינא בן דוסא לבין צפת הוא ההבדל שבין ציבור ליחיד. חיילים ש'דמי כל ישראל תלויין בצוארם' בגשמיות וברוחניות – מותר להוסיף בשמונה עשרה כדי להתפלל עבורם , וציבור של חיילים היוצאים לקרב – מצוה להוסיף תפילה עבורם.

והרי המדובר כאן על צבא של עם ישראל, הנלחמים עבור עם ישראל, שמי שנלחם בהם – נלחם בקב"ה, כמוסבר ברמב"ם בהלכות מלכים. זה אפילו לא מתחיל להיות דומה לתפילת עוברי דרכים. גם בלי כל זה, בוודאי שכדאי לסמוך על הפסיקה המרכזית על מנת לתת תחושה טובה בקרבם, על אחת כמה וכמה כאשר במקרה הזה עצם בקשתם לתפילה מתאימה לנדרש בהלכה לזעוק ולבקש עזרתו ית'.

עצם שאלתכם, לצד מעלות שבין אדם לחבירו שצויינו, מעידה על מעלות שבין אדם למקום, על אכפתיות ועל תפילה בכוונה. להבנתי, לרוב החיילים יש העדפה שלא ירד עליהם גשם אלא רק על חיילי האויב, ובהתאם לתפילת חוני המעגל הראשונה נראה שכך יש לבקש. על מנת שיהיה הדבר נוח נרשום את נוסח הברכה המומלץ עם ההוספה [בהטיה]:

בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה' -לֹקֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת. וְאֶת כָּל־מִינֵי תְּבוּאָתָהּ לְטוֹבָה.
וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, בְּמֶרְחָבִים בָּהֶם הַגֶּשֶׁם לִבְרָכָה.
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁבִּשְׂדֵה הַקְּרָב לֹא יָרַד גֶּשֶׁם עַל כּוֹחוֹתֵינוּ הַנִּלְחָמִים אֶת מִלְחֲמוֹת ה', וְיֵרֵד בְּזַעַף עַל אוֹיְבֵנוּ. וְיִתְקַיְּמוּ בָּנוּ לִבְרָכָה דִּבְרֵי הַנָּבִיא עָמוֹס: וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ.
רַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ.
וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ.
שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל־דָּבָר רַע. וּמִכָּל־מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל־מִינֵי פּוּרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טוֹבָה ואַחֲרִית שָׁלוֹם. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל־תְּבוּאָתָהּ וּפֵירוֹתֶיהָ. וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם. כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה.
כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ השָּׁנִים. בָּרוּךְ אַתָּה הִ' מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים.

מצד האמת ניתן לסיים כאן את התשובה לשאלה זו, אולם מאחר ומדובר בשאלה בעלת השלכה ציבורית, ובמיוחד מאחר ורבים הם בני התורה המבקשים לשקוד על סוגיות מעשיות ולכוון תורתם להצלחת מעשי החיילים בשטח, לחיבור ולאחדות בין כל חלקי העם על תפקידיהם המגוונים, רצוי להוסיף כמה שיקולי פסיקה שיהיו כמפתחות למעיין בדיני התפילה.

ר' יוסף קארו בבית יוסף נטה בכמה מקומות להכריע שלא לשנות מנוסח התפילה, אולם זאת רק כחומרא ולא כעיקר הדין. לדוגמא, בסימן קז הכריע נגד רבנו יונה ולחומרא שמוטב לא להצריך לחדש דבר בתפילת נדבה ומוטב להמנע מתפילת נדבה, ובסימן קיט הכריע בעד רבנו יונה ולחומרא שטוב להמנע מבקשת צרכי רבים באמצע ברכה מברכות שמונה עשרה. הרואה יראה שאת טעמו ונימוקו כתב בסימן קז: "יש כמה בני אדם שאינם יודעים לומר אלא התפילה השגורה בפי כל אדם" וטעם זה מבארו המגן אברהם ועוד אחרונים, שהעדיפו כמה שאפשר לחנך לתפילה בעברית אפילו מי שאינו דובר עברית ואז יותר קל לטעות. ידוע בדיני ימים נוראים שכאשר יש סידורים אין לחוש לטעות ולכן התירו להתפלל בקול בימים נוראים . כיום יש כבר סידורים לרוב ותרגומים רבים, ולכן נהגו רבים שהש"ץ עונה אמן אחר ברכת כהנים , וגם בהוספה כמו שהצענו אין חשש שיתבלבלו.

רבנו יונה הסכים שניתן להוסיף תפילה בכל ברכה, אלא שסייג שצרכי רבים יש לומר בתוספת לקראת סוף כל ברכה, ולכל הפחות אחרי עיקר הברכה המחוייב על ידי חז"ל. ההצעה שהצענו נכנסת אחרי עיקר הברכה כנוסח אשכנז ועומדת אפילו בדרישות חומרא זו.
ויצויין, כי ברור מאליו שאין היחיד מתקן נוסח אלא מציע הוספה בלשון צחה. וכן שהוספה לזמן מלחמה אינה נוסח כלל וכלל – שהרי ככל שתישמע התפילה יותר כך תיאמר פחות .

ביותר מזה נחלקו הרא"ש והר"ן בהסבר שיטת הרמב"ם בהלכות תפילה ו,טז, בשאלה האם תושבי ארץ שלמה יכולים לשנות ולאחר את תאריך בקשת הגשמים. וכתבו רבנו מנוח והכסף משנה שהובאו ביד פשוטה, שעיקר התקנה היתה בארצות מסויימות בהן אין נזק קבוע מהתקנה, ויסוד זה הוא לכולי עלמא, וכן כתב הרשב"ש בשם הרמב"ם ועוד ראשונים. ועל פי זה ציין החיד"א לשו"ת תורת חיים (מהרח"ש) חלק ג סימן ג: "כל שיש נזק מצד הגשמים אין שואלים" ושם "ודאי אין להזכיר ולא לשאול כלל גשם בשום אופן כל שהוא רע להם" וכעין זה בשו"ת רדב"ז חלק ה, ב' אלפים ונ"ה, הובאו דבריו ביביע אומר י, או"ח י.
הרשב"ש גם הציע לשואליו מטבע לשון להוספה לפי הצורך שהיה להם.

אכן יש מקום לברר למה כל הפוסקים האלו לא אמרו שכיוון שהמתפלל אומר "לברכה", ממילא הקב"ה מכוון את הדברים לטובה, ואין צורך לשנות, אלא העדיפו לגרוע או להוסיף? יתכן שהבינו את פשט ברכת השנים כפירוש הרוקח, לפיו המילה "לברכה" נסובה על המשך המשפט, כלומר הכוונה במילה זו לברכת האדמה: "שתרד טל ומטר על פני השדה לברכה". כן פירש גם ר"י ב"ר יקר בפירוש התפילות והברכות והוא שם מראה כדרכו, איך ברכה זו של "ברך עלינו" מיוסדת על ניתוח פסוקי המקרא. נמצא, שהוספת פסוק מענין הגשם היא פחות מחודשת מאשר היפוך משמעות הברכה בדעתו של האדם בלבד בינו לבינו.

באשר להצעה שיש לבקש גשם כי "אמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות פוסקות בו, שנאמר תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה נַחֵ֣ת גְּדוּדֶ֑יהָ." ראשית לכל אין עונין הלכה ממדרש, ועל אנשים גדולים שבין הקצינים והשואלים יש לסמוך. שנית, צריך להבין את האופן בו הגמרא אומרת שגייסות נעצרות, ורש"י מפרש :" גייסות – חיילות, כשאתה מרווה תלמי הארץ בגשם מיד גדודים נוחין, כדלקמן". וזה דומה לסיסרא בנחל קישון שהגשם עצר וסחף את כלי מלחמתו על לוחמיו. כיום ברוך ה' כלי המלחמה הקרקעיים הכבדים נמצאים ביד ישראל, בעוד אויביה בונים על טילים ועל פגיעה בעורף האזרחי, במצב כזה לא נכון להתפלל לעצירת גייסות, אלא להתקדמותם בבטחה ולהצלחתם למחוץ את האויב במשימה. מכל מקום לבקש שחיילי האויב יורטבו בגשמי זעף ראוי ואפשר בתוספת לברכה.

לא מיותר לומר כי אין זו תפילה על נס, שהרי פעמים רבות אדם יוצא ממקום אחד למקום אחר והגשם נפסק. רואים אם כן שההוספה המוצעת והמטבע שכתבנו – בנויים על מצע הלכתי רחב ואיתן.

ולסיום יש להעיר, שעצם השאלה, מראה על דור גדול שאנשים מתכוונים למה שהם אומרים , ואנחנו צריכים להודות לה' שיש ברוך ה' הרבה חיילים וקצינים המתפללים בכוונה ונמצאים בקשר מתוך רצון לשמור על כל פרטי ההלכה. ובעזרת שומע צעקת עמו ישראל "עֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ".

לאחר הכתיבה שמחתי שידידי הרב שמואל אליהו שליט"א כתב להוסיף מטבע לשון דומה.

תודה לרב עזרא קליין שליט"א שעזר בכתיבה ועריכת התשובה מתוך רוחב דעת ועומק גדול.