נושאים

calend
בנים אתם לה´ אלוקיכם – פרשת ראה 2 באוגוסט 2013 | אלחנן שרלו
בפרשת ראה מצביעה התורה על יחסי אב ובן כיחסים ביננו לקב"ה. הציווי הראשון שמופיע בסמוך לתיאור זה הוא איסור קרחה על המת. מה הקשר בין תיאור התורה למצווה הבאה אחריו?

"בנים אתם לה' אלוקיכם" –

משמעותו של איסור קרחה על המת

 

פתיחה

בתחילת פרק יד' של ספר דברים, מופיע האיסור על התגודדות וקריחת קרחה על המת. ניתן לחלק ציווי זה לשלושה חלקים:

הקדמה: (א) "בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם…"

האיסור: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת":

הנימוק: (ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס

מהו הקשר בין ההקדמה והנימוק לבין האיסור עצמו? מדוע בכלל אסור לקרוח קרחה על המת, ומדוע זהו איסור הקשור לקדושתו של עם ישראל, ולהיותם "בנים" לה'?

 

רש"י וראב"ע

רש"י התייחס לשאלה זו, וראה בפתיחה, "בנים אתם לה' אלוקיכם", את טעם האיסור:

(א)    לא תתגודדו – לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים:

כבנים לה', לא נאה לעם ישראל להשחית את גופם. הבעיה אינה בהכרח בעצם צורת האבל, אלא בהשלכותיה – הכיעור והקרחה.

גם האבן עזרא ראה בפתיחה "בנים אתם" את הנימוק לאיסור, אלא שהבין זאת בצורה שונה:

וטעם בנים – אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא. ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם…

הקריאה "בנים אתם" נועדה להזכיר לעם ישראל את אהבת ה' גם ברגעים הקשים של התמודדות עם המוות (ועם בשורות רעות בכלל). תגובת הקרחה והגדידה, מביעות כעס ומרירות על ההשגחה, על הנהגת העולם שאין בה צדק לכאורה כי אם כאב ועוול. לא כך ראוי לבנים לה', שאף כאשר הם סובלים, הם זוכרים שהכל "לטוב הוא", והם נסמכים עליו כבנים על אביהם.

 

רמב"ן

בכיוון שונה הלך הרמב"ן. בשלב ראשון הוא חולק על טעמו של רש"י, שתלה את האיסור בכיעור הנובע ממעשה הקרחה:

ורש"י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת.

כלומר, לפי פירושו של רש"י אין קשר בין איסור הקרחה לבין מוות, והיה צריך לאסור את הקרחה באופן גורף ולא רק על המת. בשלב הבא, מביא הרמב"ן את פירוש האבן עזרא, אך נראה שאין דעתו שלמה איתו (אולי בגלל שמדברי האבן עזרא עולה שהתורה מכוונת את האדם שלא להתאבל כלל אלא לקבל את מעשה ה'). על כן, מפרש הרמב"ן בדרך אחרת:

ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי.

כלומר, הרמב"ן מדגיש דווקא את חתימת הפרשייה – "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך". קדושת ישראל מתבטאת בנצחיות החיים שלהם, במשמעות שיש לכל אחד ואחד, אפילו היו חייו קצרים. החיים אינם לריק, אינם אובדים במרחב – "לבלתי ידח ממנו נדח". אין בקדושה זו, בתפיסת נצחיות זו, בכדי להקל על כאב המוות – "ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות…". אך זהו בכי של פרידה, ולא בכי שתופס את המוות כסיום מוחלט של החיים, כמעקר אותם ממשמעות, תולש אותם מארץ החיים ומותיר אותם עריריים וחסרי ממשות. "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך", חייך לא מסתיימים עם המוות, ואין בדל של חיים שלא נכלל בצרור החיים את ה'.

 

"המתקשה על המת יותר מדי"

הרמב"ן מזכיר בדבריו סוגיה במסכת מועד קטן, העוסקת במי שמתקשה על מתו "יותר מדי". לכאורה, כיצד ניתן לבוא בביקורת לאדם כזה? הרי היקר מכל אבד לו, ואיזה כאב גדול מכאבו? אלא שלדברי הרמב"ן יש לחלק: הכאב הוא לגיטימי, הוא קיים גם בחיים. זוהי הפרידה הגדולה ביותר מכל הפרידות, פרידה שאין לאחריה מפגש חי לעולם. אך היחס הנכון למוות הוא כאל פרידה, ולא כאל אובדן המשאיר את חייו של הנפטר ריקים מתוכן ואבודים, ואת חייהם של יקיריו מיואשים וחסרי תקווה של קשר עימו.

וכך אומרת שם הגמרא:

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה… "אל תבכו למת ואל תנדו לו": אל תבכו למת – יותר מדאי ואל תנדו לו – יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים – לבכי, ושבעה – להספד, ושלשים – לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך – אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.

הבכי על המת נוראי. אך גם לו יש שיעור. גם הקב"ה, מלא רחמים, מכיל מציאות של מוות בעולם. יש לבכות עליה, יש לרחם על המת ועל עצמנו, קרוביו, אך אין "לרחם יותר מה' יתברך". אבל כזה כבר חורג מגדר הרחמים והפרידה אל מחוזות הכעס, העצבות המכלה – וממילא הגדידה והקרחה, תגובות זעם, ייאוש והשחתה. הלכות האבל היהודיות, המסודרות והקצובות – "שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לגיהוץ ותספורת", אינן מביעות קור רוח, אדישות וקבלת הדין לנוכח המוות. הן מביעות בכי עמוק, נורא וטבעי, שלבים נורמלים של אבל – אך הוא לא מגיע ל"אבל פתולוגי" במושגים פסיכולוגיים של היום. הוא לא מאבד את האמון במשמעות החיים, בהמשך העשייה והחיים מתוך שמחה. בהמשך הסוגיה אכן נראה שחייו של המת ממשיכים בבניו ובממשיכי דרכו:

(ירמיהו כב) 'בכו בכו להלך', אמר רב יהודה: להולך בלא בנים. רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא אלא למאן דאזיל בלא בני, דכתיב בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו.

הבכי הגדול הוא על ההולך בלא בנים, בלא המשכיות. הוא "לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו". אך מי שמותיר חיים, בנים, משפחה, הרי שחייו מוסיפים לחיות בתוכנו. כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך.

יעניין אותך גם