יום העצמות ויום ירושלים, ימים של גבורה ועצמאות יהודית, חלים בספירת העומר. מתוך הנחה ש”מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב”, אפשר להעמיק במהותם של ימים אלו, ולעמוד על הקשר בין המהלך של ספירות העומר לבין משמעותה של עצמאות, גבורה ותחיה ישראלית.

פתיחה

יום העצמות ויום ירושלים, ימים של גבורה ועצמאות יהודית, חלים בספירת העומר. מתוך הנחה ש”מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב”, אפשר להעמיק במהותם של ימים אלו, ולעמוד על הקשר בין המהלך של ספירות העומר לבין משמעותה של עצמאות, גבורה ותחיה ישראלית.

המהלך של ספירת העומר

ברובד הבסיסי ביותר, ספירת העומר היא חלק מהתרת אכילת הדגן, כדברי המשנה במנחות “העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש” (מנחות פרק י משנה ו). לא ניתן לאכול מן התבואה החדשה בטרם יונף העומר, ולא ניתן להביא ממנה אל המקדש בטרם יובאו לפני ה’ שתי הלחם בחג השבועות. מהלך זה מזכיר תחומים אחרים בהם יש לתת את ה”ראשית” לה’ ורק לאחר מכן מותר לאכול את השאר, כגון חלה, ראשית הגז, תרומות ומעשרות, ביכורים ועוד. אולם, נראה שבמעמקי מהלך זה זורמים תהליכים עמוקים, שראשיתם עוד בגן העדן.

הלחם וגן העדן

בגן עדן אין לחם. יש שם את עץ החיים, עץ הדעת טוב ורע, ושאר כל עצי הגן. רק לאחר החטא, מוזכר הלחם ובהקשר מקולל – “בזעת אפך תאכל לחם”. מדוע אין לחם בגן העדן? התשובה פשוטה: הלחם מסמל ניתוק מסוים מהשראת השכינה, מהנוכחות האלוקית. על מנת להכין לחם, יש לקחת את זרעה של האדמה ולפתח אותו פיתוח אנושי רב: “הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל”.[1] פיתוח זה כרוך בסבל, וגם בניתוק, שכן קיימת בו הסכנה הכמעט ודאית שהאדם ייחס את השפע לעצמו, יינתק מהברכה האלוקית שבאוכל. השאור שבעיסה, התסיסה והחימוץ של הדגן, הם הנותנים לאדם את תחושת השובע שהוא כה אוהב, והם גם המכניסים חייץ בינו ובין ריבונו של עולם: “רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות”.[2]

במבט עמוק יותר, אכילת הדגן כמוה כהכרת האדם את עצמו כנפרד מן האלוקים, כבעל דעת ועמדה עצמית. בהכרה זו טמון הניתוק הכואב מן האלוקות ואפשרות החטא. לכן, מקשרים חז”ל בין אכילת הדגן של התינוק לבין תחילת הסרחון של צואתו, וכניסת היצר הרע לחייו:

“תנו רבנן: קטן… יכול לאכול כזית דגן – מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס. אמר רב חייא בריה דרב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס, דכתיב +קהלת א+ ויוסיף דעת יוסיף מכאוב”.[3]

מכאן קצרה הדרך לקריאה לפיה עץ הדעת לא היה אלא דגן:

דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה… רבי נחמיה אומר: תאנה היתה… רבי יהודה אומר: חטה היתה”.[4]

נימוקו של רבי יהודה:

שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. 

התינוק חווה את עצמו כנפרד, יודע לקרוא אבא ואמא, ועומד על דעתו – רק כאשר הוא טועם דגן. הוא כבר אינו יונק, אלא חווה עצמו כנפרד. בחוויה זו שורש החטא, שורש הזרות והניתוק מה’ יתברך.

הלחם והמן

גלגולה המאוחר של סכנה זו, הוא אכילת הלחם בכניסה לארץ לעומת אכילת המן במדבר. המן, דומה מאד ליניקה, ומזכיר את גן העדן: הוא מבטא חיבור מתמיד, תלות. ואילו הלחם, מעניק תחושת שובע, מבטא את עמידתו העצמית של האדם, את היכולת שלו לזרוע בארץ, לקצור, לדוש, לזרות – ולהוציא לחם מן הארץ. על כן המלחמה הגדולה של ספר דברים בשכחת האלוקים, עוברת דרך הלחם וזכרון המן:

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא:  וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם…

כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:  אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:  וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: 

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:  פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:  וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:  וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

הארץ הטובה, ארץ של שפע שהאדם יכול בכוחו לבנות עמו חיים – היא גם ארץ מסוכנת, ארץ שעלולה להפוך לקללה של ניתוק, של שפע זר ומנוכר. הידיעה שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, עוברת דרך זכרון המן, שבעומקיו טמון זכרון גן העדן – חיים ללא דאגה לאוכל, לבגד ולכל מה שקשור לקיומו העצמי של האדם. עמד על קישור זה ר’ צדוק הכהן מלובלין:

ואכילת פירות גן עדן שנטעם ה’ הוא דוגמת אכילת המן במדבר לחם מן השמים שעל ידי זה נבלע התורה במעיהם כמו שאמרו ז”ל (תנחומא בשלח א’). וכן אילנות דגן עדן מאחר שה’ יתברך נטעם. הוא מה שה’ יתברך נותן מן השמים. אבל אחר החטא באכילת עץ הדעת שהוא אכילה בתאוה גשמיות מצד היצר רע. גורש מגן עדן ולא זכה עוד לאכילה הרוחניות דפירות גן עדן.

הלחם והאשה

הקטן טועם טעם דגן  ונכנסת בו דעת. הוא יודע לקרוא אבא אמא. משלב זה גם צואתו מסרחת, נכנס בו “יצר הרע”. יצר הרע, אין תפקידו רק להרע – הטוב שבו הוא ביכולתו לדחוף את העולם קדימה, לשאוף לעצמאות, לחיות. שיאה של העמידה העצמית, המתבטאת בלחם, הוא יכולתו של האדם לשאת אשה. הילד מגיע לעצמאותו המלאה רק כאשר יש לו “לחם” משלו. הוא כבר אינו יונק, תלותי, הוא מתחתן, עוזב את הקן, ומשלים את צמיחתו כעצמאי וכנפרד. דימויי הייחוד עם האשה הם כדימויי עבודת השדה (דש, זורה, זורע),[5] אך מפורש יותר מכך, חז”ל רואים בלחם דימוי למפגש בין איש ואשה. כך בנאמר על יוסף ופוטיפר, שלא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל:

כי אם הלחם – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה:[6]

כך בסיפור משה ובנות יתרו

למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם (/שמות/ ב’), שמא ישא אחת מכם. אף אכילת לחם האמור כאן אינו אלא אשה. ודומה לו: כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט). מיד רצתה צפורה אחריו כצפור.[7]

ובעוד דוגמאות רבות רבות.

בלחם מופיעה היצריות שבחיים, התסיסה הקיימת בבסיסים, אותה תסיסה המעניק ללחם את יכולת ההשבעה שלו.[8] תסיסה זו היא שורש הטוב ושורש הרע: שורש הטוב ביכולתה להעניק חיים לעולם, לדחוף את האדם לפתח, לחיות, ליצור, להיות עצמאי. ושורש הרע במובן שהיא מכניסה ניתוק וזרות בין האדם לאלוקיו, בין מקור החיים והשפע לבין השפע עצמו.

העצמאות והעומר

ימי ספירת העומר, מהווים אם כן חלק מ”תיקון הדגן”. כיון שהאכילה מן התבואה יכולה להיות פתח ליצר הרע, לחווית הזרות, הניכור ושכחת האלוקים המתוארת בדברים, הרי שישנו תהליך של “התרה”. הנפת העומר לפני ה’, מבטאת את הכיוון הרצוי ואת השייכות העמוקה שיש ללחם – אל המקדש ואל הקודש. שהרי בעומק, דווקא הלחם יכול להביא למפגש פנים בפנים. הבאת הלחם לפני ה’, אל מקום הקודש, מלמדת שהעצמאות, ההתפתחות, היצריות – אינן באמת מרחיקות מה’, אלא יכולות לקרב אליו בקרבה גדולה ושמחה. “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך”. אם זוכר האדם ש”לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”, אם זוכר האדם להזכיר שם ה’ ולברכו “המוציא לחם מן הארץ”, אם זוכר האדם ש”ה’ אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל” – הרי שכוחו, עצמאותו, יצריותו, אכילתו – אינם אלא מפגש בוגר, חי ועמוק יותר עם הקדושה. זהו סודה של העצמאות: הקב”ה כבר אינו מוליכנו במדבר, כאשר ישא האומן את היונק. הוא מכניס אותנו אל ארץ מלאה שפע, ארץ המוציאה מאתנו כוחות שלא ידענו שקיימים בנו, ומעניקה לנו חוויות עונג ושפע שלא דמיינו. ארץ זבת חלב ודבש. אך חוויות אלו בעומק אמורות לקרב ולא להרחיק, להביא למפגש חי ומחודש ולא חלילה לעבודה זרה. נראה שזהו גם ההסבר למעבר הרגיש בין אכילת המן לאכילה מתבואת הארץ:

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:  וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: ס

המן פוסק והאכילה מתבואת ארץ כנען מתחילה. בתווך – מוקרב העומר:

ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח – אכול, מעיקרא – לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי.[9]

העומר אם כן הוא שלב המעבר בין אכילת מן, ישירות מידו הרחבה של הקב”ה, לבין אכילה מתבואת הארץ. באכילת המן יש פן מופלא, של מפגש יומיומי, תלותי וישיר בקב”ה:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל: למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.[10]

אולם, יש בה גם פן של עינוי, של כניעה, חוסר עמידה עצמית, וממילא גם חוסר שובע:

+דברים ח+ המאכלך מן במדבר למען ענתך, רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. [11]

אכילת הלחם מנתקת את התלות בקב”ה, את הקבלת פניו בכל יום, וממילא את כיוון הלב לאבינו שבשמים. מאידך, היא נותנת את ההזדמנות לשבוע באמת, להיות עם עמידה עצמית, עם “פת בסלו”, ומתוך כל לבקש מפגש פנים בפנים עם ה’ יתברך.

הכניסה המחודשת לארץ ישראל

כל שיבה בסדר גודל לאומי לארץ ישראל, הביאה עמה התרחקות מסוימת מאלוקים. בימי יהושע והשופטים, בימי שיבת עציון, עזרא ונחמיה, ואף בימינו אנו. לפי המהלך שהוצג עד כה – הדבר איננו מקרי. דווקא ארץ ישראל, ארץ אשר ה’ אלוקיך דורש אותה תמיד, היא זו המעוררת סכנה של ניתוק, של הרגשה לפיה אין מקור אלוקי לשפע, וחוויית ההצלחה, השפע והשובע הינה אנושית גרידא.

ימי ספירת העומר, ימי קציר החיטים, מהווים ימי התבגרות לאומית, מקרבים את היחיד ואת העם לעמידה עצמית, לשמחת המלאות והשפע. מכאן גם המבחן הקשה שבימים אלו: כיצד תראה העצמאות? האם החוויה המכוננת שלה היא “כוחי ועצם ידי”, או שמא היא יכולה להחוות כחוויית קודש?

התשובות – הן במישור הפרטי, של כינון עבודת ה’ מתוך שפע, מתוך עוצמה פנימית, מתוך עצמאות חופש, והן במישור הלאומי, של זהותנו העצמית – בידינו.