**מצורף דף לקריאה נוחה

סגירת מקוואת גברים בזמן הקורונה תוך שמירה על הנהגת חסידות בט’ קבין / הרב רא”ם הכהן

הקדמה

לאחרונה בלחץ גדול מצד גורמים שונים הסכימו במשרד הבריאות לפתוח את מקוואות הגברים בתנאים מגבילים. על אף שאנו עושים הכל כדי לפתוח את מקוואת הנשים ברור שלהלכה טבילה במקווה גברים איננה מעיקר הדין. מעבר לכך גם ההקפדה על הפרדה בין הטובלים וההקפדה על נקיון המים איננו דומה בכלל בין מקוואות הנשים למקוואת הגברים.

השאלה היא האם ראוי לפתוח מקוואת גברים בשעה זאת, וכן האם יש בכלל מקום למנהג טבילת חסידות בעת הזאת?

לפני הכל חשוב לי להבהיר שיש להתנגד למגמה לבקש להקל בסכנת נפשות כדי לאפשר שמירת מצוות וקל וחומר בהנהגות חסידים. שהרי אנו מצווים שתורתנו תהיה תורת חיים וכיצד יתכן שנסתכן יותר בשביל שמירת מצוות מאשר בשביל שאר צרכי החיים.

על מנת להבהיר את הדברים אפרט את יסודות דיני טבילת גברים, מהי החובה מעיקר הדין, מה היא מידת החסידות, ומתי ראוי לנהוג אותה. ומעל כל אלה ברור שגם מי שרוצה לשמור כעת על מנהג החסידות חובתו לעשות זאת באמצעות נטילת ט’ קבין מים שאובין במקלחת ולא במקוואות. מסקנתי כפי שאפטר היא שמי שיקפיד על מקלחת בט’ קבין חסיד יקרא והוא עושה זאת מעיקר הדין ולכל הדעות. ולכן יש לאסור לחלוטין את טבילת החסידות במקווה גברים בעת הזאת.

תקנת עזרא וטעמיה

במשניות במסכת ברכות שוזר רבי את דיני הטבילה של בעלי קרי, ובגמרא בבא קמא (פב ע”א) מובא שטבילה זאת היא אחת מעשר התקנות שתיקן עזרא, ומבארת הגמ’ את ההבדל בין התקנה לדין הטהרה מדאורייתא:

… דאורייתא הוא לתרומה וקדשים, אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה.

בבלי בבא קמא פב ע”ב

מהתורה כל דיני טהרה מטומאת קרי שייכים לאכילת תרומה וקדשים, תקנת עזרא חידשה שיש לשמור על הטהרה גם בדברי תורה. על אף זאת קשה לראות את התקנה כתקנה בהלכות טומאה וטהרה מכיון שאנו רואים שיש כאן גדר מיוחד בבעלי קרי ולא בכל הטומאות וכך עולה גם בדברי הברייתא בברכות:

והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה’ אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע; מכאן אמרו: הזבים והמצורעים ובאין על נדות – מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים.

בבלי ברכות כב ע”א

ברור שבועל נידה הוא גם טמא קרי, אך כפי שביאר רש”י על אתר, כוונת הגמרא היא שאחרי שטבל מטומאת הקרי, הוא יכול לעסוק בדברי תורה על אף שהוא טמא טומאת בועל נידה לעוד שבעה ימים. מדברי הגמרא עולה שאין דגש כלל על טומאה וטהרה, אלא על חשש קלות ראש בלימוד תורה, אולם עדיין תמוה שהטמא בטומאת בועל נידה מותר ובעל קרי אסור וכך מיישב זאת רש”י (כתב יד) על מועד קטן:

…ובועלי נדות נמי אע”פ שמתוך קלות ראש בעל את הנדה לאחר כן לבו דואג מחמת החטא אבל בעלי קריין אם ראו קרי בעלמא מתוך שמחה וקלות ראש הוא וכן אם שמש מטתו נמי לא ברתת הוא דשמחה הוא לו.

רש”י (כתב יד) מו”ק טו ע”א

טומאת בועל נידה אכן שורשה בחטא ולכן “לבו דואג” אך בגלל שלבו דואג יש פחות חשש ל”קלות ראש”, לעומת זאת קרי הנובע משמחה או קלות ראש לכן הוא מחייב תהליך של הבדלה שלא יהיה קלות ראש בלימוד תורה שיהיה כעמידה בהר סיני: ‘באימה וברתת ובזיע’. לפי הסבר זה טעם תקנת עזרא אמנם איננו משום טהרה אלא כתביעה ליחס מיוחד בלימוד תורה.

בפשטות הסוגיות בברכות, התקנה כללה את הטבילה לתפילה בתוך דין תורה. ואכן הרא”ש (בבא קמא ז, יט) לא חילק בין התקנות וכתב: “ותיקן טבילה לבעלי קריין לתפלה ולתלמוד תורה”.אולם בעקבות התפתחות הסוגיה כפי שנראה להלן נחלקו הראשונים האם אכן יש טעם נוסף על ‘קלות ראש’ לעניין תפילה ואף הרמב”ם הסביר שמדובר בתקנה נפרדת.

כפי שנראה להלן בגמרא בברכות מובאים שתי השתלשלויות לתקנת עזרא שיש לברר מה היחס ביניהם: ראשית צמצום הדין מארבעים סאה לט’ קבין ותנאיו, ובהמשך דעת ר’ יהודה בן בתירא וביטול התקנה. שני דינים אלו שינו את היחס לכל הדין גם להלכה וגם לחסידות.

צמצום תקנת עזרא ודין רחצה בט’ קבין

תקנת עזרא הייתה טבילה, כלומר בפשטות טבילה במקווה ארבעים סאה, אלא שהגמרא מביאה צמצום של דרישה זאת:

תנו רבנן: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים – טהור; נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי, ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק. פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא: חד תני שנאה וחד תני לחשה. מאן דתני שנאה משום בטול תורה, ומשום בטול פריה ורביה. ומאן דתני לחשה – שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים.

בבלי ברכות כא ע”א

רואים כאן שמספיק טהרה בנתינה על האדם של ט’ קבין מים, אלא שנחלקו התנאים האם לפרסם זאת או לא. השיקול לפרסם הוא שכך לא יפסידו לימוד תורה של מי שנטמא, וגם אנשים לא ימנעו מתשמיש ופריה ורביה. מאידך השיקול לא לפרסם הוא להשאיר ריחוק מסויים “שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים”.  לצד זה ברור שלפי הבנת הגמרא דין ט’ קבין הוא דין הטהרה, שהרי הלשון שהיא נוקטת הוא: “טהור”.

בהמשך הגמרא מובאת מחלוקת, האם ומתי התירו להקל בתשעה קבין: האם דווקא בחולה לאונסו או אף בבריא המרגיל (רש”י: “שמשמש מיטתו”) וחולה לאונסו פטור לגמרי. בעקבות מחלוקת זאת נחלקו אביי ורבא בהשתלשלות התקנה:

אמר אביי: עזרא תקן לבריא המרגיל ארבעים סאה, ובריא לאונסו – תשעה קבין. ואתו אמוראי ופליגי בחולה… אמר רבא: נהי דתקן עזרא טבילה, נתינה מי תקן? … אלא אמר רבא: עזרא תקן טבילה לבריא המרגיל ארבעים סאה. ואתו רבנן והתקינו לבריא לאונסו תשעה קבין. ואתו אמוראי וקא מיפלגי בחולה… אמר רבא: הלכתא, בריא המרגיל וחולה המרגיל – ארבעים סאה, ובריא לאונסו – תשעה קבין, אבל לחולה לאונסו – פטור מכלום.

בבלי ברכות כא ע”ב

אביי סבר שתשעה קבין זהו חלק מתקנת עזרא; ואילו רבא סבר שתשעה קבין זוהי תקנה נפרדת ומאוחרת: ארבעים סאה נתקנה לבריא המרגיל, ובתקנה נפרדת תיקנו תשעה קבין לאונס קרי, אולם לשתי הדעות ברור שט’ קבין נובע מאותו הטעם של דין תקנת עזרא למנוע קלות ראש בלימוד התורה.

למעשה, לכל הדעות רואים שתקנת עזרא לא כללה את כל המצבים; בנוסף לכך בהמשך הסוגיה מובא שהאיסור המקורי היה מצוצמם ולא כלל כל לימוד תורה, גם כאן רואים שהאיסור מיסודו היה מוגבל.

ביטול תקנת עזרא

מעבר לדיון על התקנה הנפרדת של תשעה קבין, בהמשך הגמרא מובאת ברייתא מרחיקת לכת הרבה יותר:

תניא, רבי יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך; שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה’ מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

בבלי ברכות כב ע”א

ר’ יהודה בן בתירא שהוא בפשטות תנא מזמן הבית, חלק על כל יסוד התקנה ובשונה מטעם התקנה שראינו לעיל שלימוד תורה צריך להיות ברטט ופחד כמו עמידה על הר סיני, לדעת ר’ יהודה בן בתירא “אין דברי תורה מקבלין טומאה” נראה שבכוח “כה דברי כאש נאם ה'” נוצרת הייראה, ולכן אין צורך בטבילה לשם הרחקה מקלות ראש. בגמ’ בהמשך מובא שההכרעה היא כר’ יהודה בן בתירא:

אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כהני תלת סבי: כרבי אלעאי בראשית הגז, כרבי יאשיה בכלאים, כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה. …כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה, דתניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. כי אתא זעירי, אמר: בטלוה לטבילותא, ואמרי לה: בטלוה לנטילותא. מאן דאמר בטלוה לטבילותא – כרבי יהודה בן בתירא. מאן דאמר בטלוה לנטילותא – כי הא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כב עמוד א

רב נחמן בר יצחק מעיד תחילה שהמנהג הוא כר’ יהודה בן בתירא שאין צורך לטבול לדברי תורה, ובהמשך מובאת דעה שלגמרי ביטלו את הטבילה.[1]

לאור מסקנת הסוגיה יש לבחון שתי שאלות: א. מה היחס בין ביטול הטבילה לאור דברי ר’ יהודה בן בתירא לדין ט’ קבין? ב. האם ביטול הטבילה ללימוד תורה[2] נכון גם ביחס לטבילה לתפילה?

מנהג הרחצה בגאונים ודין ט’ קבין

הרי”ף דן בשאלה השניה ומביא שתי דעות שמתייחסות בפשטות גם לשאלה הראשונה:

איכא מאן דאמר האי דאמרי בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפילה ואיכא מ”ד הני מילי לדברי תורה אבל לתפלה צריך טבילה ולאו טבילה דוקא אלא רחיצה בט’ קבין וכתב רבינו האי גאון זצ”ל כיון דגמרא ליכא בהא מילתא נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו:

רי”ף ברכות יג ע”ב

לפי הרי”ף אכן יש מחלוקת האם גם לתפילה אין טהרה כלל, אלא שלדבריו גם מי שהחמיר בתפילה היקל ברחיצת ט’ קבין. והוא מסיים בהכרעת רב האי גאון, שכיון שהגמרא לא התייחסה לחלוקה בין תפילה ללימוד תורה יש לנהוג לפי המנהג ומספיק להקפיד על רחצה לפני התפילה. רב האי גאון לא מתייחס לשאלה האם הרחצה היא דין ט’ קבין או גדר מאוחר ונפרד. בנוסף לכך הרי”ף לא מפרט מדוע להפריד בין תפילה ללימוד תורה.[3] בניגוד להבנה זאת הטור הביא שראשונים רבים לא חילקו כלל בין תפילה ללימוד תורה ולכן להלכה אין חובת רחיצה כלל:

כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר”י ב”ב ולאו דוקא לטבילותא אלא הוא הדין נמי רחיצה בט’ קבין לא בעי דהא ר”י לא מצריך אפילו רחיצה וקאמר דנהוג עלמא כוותיה לגמרי… וה”ר ישעיה כתב שאין חילוק בין ק”ש לתפלה וכ”כ בה”ג והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בק”ש ותפלה ויורד לפני התיבה קמי טבילה ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא דנהיגי ביה והאידנא לא נהוג בטבילה ולא ברחיצה לא לד”ת וק”ש ולא לתפלה וכ”כ הראב”ד.

טור אורח חיים, פח

שיטת הרמב”ם – רחיצה מדין הכנה לתפילה

כאמור בניגוד להבנה שראינו לעיל בדברי הרא”ש שיש לכרוך את תקנת התפילה ולימוד התורה ברמב”ם רואים קריאה יחודית הן של השתלשלות התקנה והן של הטעמים השונים. בהלכות קריאת שמע הוא מביא את התקנה ומבאר שהיא בטלה לאור דברי ר’ יהודה בן בתירא:

… ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה, וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם שנאמר הלא כה דברי כאש נאם יי’ מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה. סליק הלכות קריאת שמע.

רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק ד, ח

ובהלכות תפילה הרמב”ם מביא את השתלשלות התקנה ואת טעמה לעניין תפילה באופן מקורי:

וכבר בארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול, ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים, ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל הטמאין.

רמב”ם תפילה ד, ד

בדברי הרמב”ם אנו רואים שני חידושים מפתיעים: ראשית הוא מתאר שני שלבים בתקנה עזרה תיקן על לימוד תורה ו”בית דין שעמדו אחר כך” הרחיבו את התקנה גם לתפילה. בנוסף לכך הרמב”ם מתעלם לכאורה מהטעם המפורש ומביא כאן טעם צדדי שאמנם מובא בגמרא בברכות (כב ע”א): ” שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים” אך כפי שראינו טעם זה איננו קשור ליסוד התקנה אלא רק לטעם לכך שהסתירו את צמצום התקנה לתשעה קבין מים.[4]

על אף ההפרדה שמציעה הרמב”ם בטעם התקנה הוא מביא בהמשך שגם התקנה לתפילה בטלה:

… וכבר בטלה גם תקנה זו של תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה.

רמב”ם תפילה ד, ה

ולצד זה הוא מביא את המנהג לרחוץ:

מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום ‘הכון לקראת אלהיך ישראל’, במה דברים אמורים בבריא או בחולה שבעל אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה ואין בזה מנהג, וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע אין בהן מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן ומתפללין.

רמב”ם תפילה ד, ו

הרמב”ם בפשטות צועד בדרכו של רב האי גאון, שאין להבדיל בין תורה לתפילה אלא שנשאר המנהג לרחוץ.[5] לשיטתו יש כאן שתי תקנות הוא מבאר שלמעשה שתי התקנות בטלו, ולכן הוא מביא טעם נוסף למנהג לרחוץ לתפילה משום ‘הכנה לתפילה’. חידוש משמעותי שעושה הרמב”ם הוא להגדיר שהמנהג תלוי בחלוקה שעשתה הגמרא בדיון על ט’ קבין להבדיל בין ‘בעל לרצונו’ לבין ‘קרי לאונסו’ ובין חולה ובריא . על אף שכאמור הרמב”ם נסמך על הסוגיה שחילקה בין בריא לרצונו וחולה לאונסו הרמב”ם לא מזכיר כלל את דין הרחצה בט’ קבין. אולם מרן הבית יוסף זיהה את מנהג שנער וספרד לדין ט’ קבין:

… ומה שחילק בין בריא לחולה נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו אמר רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה ובריא לאנסו ט’ קבין אבל חולה לאנסו פטור מכלום… וכיון דקיימא לן דבטלוה לטבילותא וסבירא להו לבני שנער וספרד דלא בטלו אלא לדברי תורה אבל לתפילה נהי דבטלוה לטבילה רחיצה בט’ קבין מיהא בעי א”כ בריא בין מרגיל בין שאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכים רחיצה בתשעה קבין דרחיצה בתשעה קבין אחר [ביטול] התקנה כטבילה קודם [ביטול] התקנה וחולה לאנסו פטור מכלום דבזמן התקנה נמי היה פטור.

בית יוסף אורח חיים פח

לכאורה לפי הבנה זאת היה ניתן לומר שלדעת הרמב”ם דין ט’ קבין נבדל מדין תקנת עזרא, אולם על אף זיהוי זה רואים ברמב”ם שטעם הרחצה היא הכנה לתפילה ולא כחלק מיסוד התקנה, זאת בניגוד לדין ט’ קבין שכפי שראינו יסודו בשפת הטהרה ובתקנה המקורית.

מעבר לכך גם הבית יוסף בעקבות הטור הגדיר במפורש שכל דין ט’ קבין שייך רק לרובד מנהג החסידות וממילא איננו חלק ממנהג הרחיצה:

ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו מחמירין על עצמן וטובלין לקירוין להתפלל וחומרא יתירה היא זו שאף להרי”ף שכתב שיש מצריכין טבילה לתפלה לאו דוקא טבילה אלא רחיצה בתשעה קבין ואני כתבתי למעלה שא”צ לא טבילה ולא רחיצה והמחמיר תע”ב:

טור אורח חיים רמא

הטור מעיד שיש חסידים שהיו מחמירין דווקא לטבול,[6] והוא כותב על כך שעל אף שמעיקר הדין אין כל חובת רחיצה המחמיר לרחוץ בט’ קבין תבוא עליו הברכה. כלומר גם לנוהגים מנהג חסידות ניתן להסתפק בט’ קבין. דבריו הובאו בבית יוסף סימן פח. ומעבר לכך לדעתם גם לנוהגים מנהג החסידות אין צורך להחמיר ביותר בנתינת ט’ קבין מים שאובין.

סיכום עיקר הדין

כפי שראוים עד כה מוסכם להלכה שמעיקר הדין בטלה תקנת עזרה, וגם המנהג להחמיר לרחוץ בתפילה אינו מעיקר הדין אלא מדין הכנה לתפילה, וכך הכריעה השלחן ערוך:

כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק”ש ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בד”ת בין בק”ש ותפלה עד שיטבול, כדי שלא יהיו ת”ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ואח”כ בטלו אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בד”ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג. כך הובא ברמב”ם הנ”ל וכך בטור ובשו”ע:

שולחן ערוך אורח חיים פח, א

על אף זאת כבר בראשונים וביתר שאת באחרונים הובא מנהג חסידות להחמיר, עם זאת כפי שראינו דין ט’ קבין מספיק גם לדעת המחמירים. וכפי שנפרט להלן בפירוט הנהגת החסידות.

טהרה ממנהג חסידות

כפי שראינו הטור כבר הביא מנהג חסידות לטבול או להטהר בט’ קבין מים שאובין והגדיר ששני הדינים רק מנהג חסידות. וכך ציטט אותו הבית יוסף. במהשך לכך הבית יוסף הוסיף לדייק את עיקרי הדין לנהוגים במנהג חסידות:

והוי יודע דהני ארבעים סאה שהתקין עזרא לבעל קרי אפילו כולם מים שאובין כשרים וכדתנן במסכת מקואות ריש פרק שמיני (מ”א) מקואות העכו”ם שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריין אפילו נתמלאו בקילון…  וגרסינן בפרק שני דגיטין (טז.) אמר רב פפא הרי אמרו בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבין מים טהור בעי רב פפא חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי תיקו…. וכיון דמידי דתקנתא דרבנן הוא נקטינן לקולא ואף על גב דתקנת עזרא ליתא האידנא כתבתי זה משום דנפקא מינה למי שקיבל עליו לנהוג כתקנת עזרא: ותשעה קבין שאמרו דוקא כששופכם עליו אבל לטבול בתוכם לא מהני…

בית יוסף אורח חיים פח

הבית יוסף מדגיש שההלכות האלו הם דווקא למי שקיבל עליו מנהג חסידות וגם לשיטתם הותר לטבול בארבעים סאה שאובין בקרקע, או בט’ קבין ששופכם עליו. וברור בדבריו ובדברי הטור שבשני המצבים נטהר גם לנוהג במנהג החסידות.

לכאורה אם אכן פוסקים כסוגיה לדעת רבא הרי כפי שראינו לעיל רבא הכריע שבריא לרצונו חייב ארבעים סאה, ואכן הבית יוסף ביאר שדברי רבא התייחסו לתקנה המקורית ולהלכה גם הרוצה לנהוג מנהג חסיודת והוא בריא לרצונו לא צריך אלא ט’ קבין:

והוה תמיהא לי כיון דקיימא לן דבטלוה לטבילותא היאך רבא דבתרא הוא אסיק הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה ומצאתי להרשב”א (שם ד”ה אמר רבא) שכתב משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כרבי יהודה בן בתירא קא פסיק רבא הכא הלכתא מאי לומר דאפילו מאן דלא נהיג כרבי יהודה בן בתירא ועביד כתקנתא דעזרא ותקנתא דרבנן דבתר עזרא בחולה המרגיל בריא לאנסו לא צריך אלא תשעה קבין וחולה לאנסו פטור מכלום עכ”ל:

בית יוסף שם

שוב רואים לדעת הבית יוסף שגם להקפדה כתקנת עזרא אין צורך בארבעים סאה, וכל דברי רבא היו לבירור התקנות לפני ביטולם, שגם אז לא היה צריך ארבעים סאה אלא ט’ קבין רק לחולה המרגיל ובריא לאונסו ואילו חולה לאונסו פטור לגמרי. לדבריו גם למי שמחמיר שלא לפסוק כר’ יהודה בן בתירא ונוהג מנהג חסידות מספיק תמיד ט’ קבין.

וכך כתב גם המשנה ברורה:

המנהג – ומ”מ יש אנשי מעשה שנוהגין בתקנה זו וטובלין א”ע לקריין ואם קשה עליהם הטבילה רוחצין א”ע בט’ קבין.

משנה ברורה סימן פח

שוב רואים כאן שגם אנשי מעשה שנהוגים כתקנת עזרה, “אם קשה עליהם” יכולים לכתחילה להסתפק בט’ קבין שהם מעיקר התקנה. גם אם נדייק שצריך שיהיה “קושי” כדי להתיר ט’ קבין[7] ברור שגם מי שקיבל על עצמו ונוהג מנהג חסידות במצב של חשש מהתפשטות מגפה לכתחילה צריך להסתייע בט’ קבין מים ולא להתיר את הסכנה כדי להקפיד על מקווה.

לנוהגים במנהג חסידות דין ט’ קבין למעשה

מרן החפץ חיים מדריך אותנו מה היא הדרך לבצע את שפיכת הט’ קבין ומוסיף על דברי הבית יוסף כמה כללים:

וכן הט’ קבין הוא ג”כ במים שאובים ואפילו משלשה כלים. ובאופן שלא יפסיק משפיכת כלי א’ עד שיתחיל השני… והנך ט’ קבין צריך שישפוך עליו אבל לא לטבול בתוכם בין אם הם בכלי או בקרקע דכל שהוא דרך טבילה בעינן דוקא ארבעים סאה ובקרקע כשאר טבילות ומ”מ אם נכנס חציו למקוה ולא הרכין ראשו לטבול חצי גופו אשר בחוץ רק שפכו עליו מלמעלה ט’ קבין מועיל לטהר. כתב בספר מטה אפרים דבעת שפיכת הט’ קבין על האדם יש לו לעמוד זקוף ושתי ידיו מונחים נגד לבו ולא ידחק אותם בחיבוק הרבה רק בריווח קצת כדי שיבואו המים גם שם ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש. …

משנה ברורה סימן פח

כלומר בנוסף לעקרון שט’ קבין הם בנטילה ולא בטבילה, אין מניעה מכך שמשתמש בשלושה כלים עם הם זורמים ברצף, וכן יש להקפיד על שהמים יגיעו לכל גופו בצורת העמידה מתחת למים שלא ידחק את ידיו על גופו וכד’ וכן כתב בכף החיים (פח, ס”ק ז) שהרחיב כיצד ליטול באופן שלא יהיה חציצה והמים יגיעו לכל גופו.[8]

למעשה צריך לזכור שלפני שהמים זרמו בברזים לא היה קל לתת ארבעים סאה על עצמו, ולכן מובן מדוע קל יותר היה לרחוץ בארבעים סאה בקרקע, אולם כיום שהמים זורמים בברזים קל מאוד לתת ט’ קבין. ישנה שאלה האם צריך כח גברא והאם צריך כלי וכמה אחרונים הוכיחו שאין צורך ומקלחת כשרה.

וכך דייק במנחת יצחק לפי דברי ספר חסידים:

… הנה כבר הזכרתי בספרי מנחת יצחק (ח”ג סי’ ט”ו אות י”א), את דברי הגאון מפראבוזנא ז”ל, שהתיר ט’ קבין ע”י מקלחת, בתנאי שיהא נוזל בלי הפסק עיין שם, – ומקור מקומו טהור פתוח מעלי דברי הספר חסידים (סי’ תתכ”ח), דכתב שם, אדם שאין לו מי שישפוך עליו ט’ קבין, ואין לו כמו כן כלי עשוי שיהא נשפכין עליו בלא ידיו וכו’ עכ”ל, וש”מ מזה, דאפילו כשנשפכו עליו הט’ קבין ממילא, שלא ע”י אדם כשר, והא דאיתא (בגיטין ט”ז), שנתנו עליו וכו’ לאו דוקא, ומכ”ש היכא דהוי ע”י מעשה הנעת הברזא וכיב”ז

מנחת יצחק ח”ד כ”א

בנוסף לראיה מספר חסידים הוא מביא שכך פסקו הרבה אדמור”ים, הוא מציין שכך ניתן לפסוק למרות שאנחנו לא מתייחסים לצינורות ככלי לעניין נטילת ידיים. גם הרב וואזנר הוכיח מספר האשכול שאין כאן דיני נטילה (בכלי; ובכוח גברא) וכל דיני ט’ קבין הוא מדיני טבילה ולכן אין כל צורך בכלי וניתן להשתמש במקלחת:[9]

אמנם להלכה גם ענ”ד כן דלא בעינן כלי וכח גברא דוקא, רק דין נתינה ושאובין שהתירו דרך קולא התירו כנ”ל, ומצאתי הדבר בעזה”י מפורש בס’ האשכול לרבינו הראב”ד הראשון… דהא דאמרו תפיסת יד אדם ושאובין בכלי לא דינא אמרי דדוקא כן צריך להיות, אלא קולא אמרו דגם שאובין מהני דאם דוקא שאובין בכלי בעינן … בעינן דוקא דרך נתינה דדרך טבילה לא שייך גופו עולה בהם בט’ קבין רק במ’ סאה כמבואר בש”ס… ולפי המבואר ממילא אין אנו צריכים לדון במקלחת הזה אם הכלי שמתחלקים המים ממנו נקרא כלי או לא…

שו”ת שבט הלוי ח”א כד

הרב וואזר דייק שטעם הדרישה לא לטבול בט’ קבין הוא כי אדם לא עולה בשיעור ט’ קבין בקרקע ולא בגלל שיש כאן גדר של נטילה כמו בנטילת ידיים וממילא אין צורך בכלי. וכך פסק הרב עובדיה יוסף זצ”ל (בתשובה מכ”י מובאת על ידי בנו בילקוט יוסף ח”א עמ’ קלג אות ח).

לגבי שיעור המים, לפי המשנה ברורה יש להשתמש ב22.32 ליטר ובשעת הדחק 14.94 ליטר; אולם לנהוגים לפי שיעורי הגר”ח נאה השיעור 12.44 ליטר; ולנהוגים להחמיר כשיעורי החזו”א 21.6 ליטר. לאור זאת למעשה ניתן להסתפק במקלחת שהמים זורמים בהם ברצף, שיעור הזמן תלוי בברזים (בדרך כלל ברז שאיננו חסכני מגיע לכ10 ליטר בדקה) וניתן לשער את זה בקלות בבדיקת הזמן שממלא כלי באמבטיה לפי השיעורים האמורים לעיל.

משקל החסידות וההנהגה הראויה בזמן המגפה

מרן הרב קוק באורות התחיה הסביר את מגמתו של עזרא בתחילת תקופת הבית השני ואת שאלת חידוש הטהרה בימינו:

לכתחלה בימי עזרא היתה המגמה לקשר את ישראל אל הקודש המקדש… והובלטה הטהרה. הגלות דלדלה את הכחות הרגשיים … יצאה הדיקנות של הטהרה מכלל החובה, ונשארה קשורה בצפיה אידיאלית, במושג של קדושה וחסידות ליחידים, עד שבאה החסידות האחרונה וחפצה לשתלה בהמון. כמובן יש כאן גרעין בריא שצריך הגבלה ופתוח, ביחוד ראוי הוא להתגדל ביחד עם תחיית האומה בארץ-ישראל בחבור ההגדלה של השקוע ברוחניות, מצמאון בריא ומדעה קבועה ומסויימת להבראות את כל האומה ואת שורש נשמתה בכל תכונת החיים שלה, שהטהרה הבשרית היא אחת מגבורותיה.

אורות התחיה לה

הרב קוק מדגיש שישנו אידיאל לחדש את הטהרה בישראל אך זאת לצד הדרישה ל”הגבלה ופתוח”. בערוך השלחן דן מדוע מותר לנהוג מנהג חסידות אחרי ביטול התקנה והוסיף שההיתר לנהוג בזה מנהג חסידות  מחייב זהירות של שמירת כל ההלכה:

לפיכך גם עתה יכולין להחמיר בטבילה זו ובלבד שלא יעבור בשביל זה זמן ק”ש או תפלה בצבור

ערוך השלחן אורח חיים פח, ב

עקרונות אלו שמחייבים אותנו לנהוג במנהגי חסידות תוך זהירות יתרה משאר מצוות ובפרט במצווה היסודית של “וחי בהם” שתורתנו תהיה תורת חיים, הם חלק מההדרכה שהדריך אותנו הרמח”ל במשקל החסידות:

…והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד….

מסילת ישרים פרק כ

לאור כל זאת ברור שבמגפה שכל סכנה עלולה לפגוע בחברו אין מדובר בקושי פרטי אלא מנהג החסידות מחייב להתחשב גם בכללי החסידות. ומכיון שמעיקר הדין ניתן להטהר בט’ קבין אין כל מקום להתיר את פתיחת מקוואות הגברים.  ונתפלל שהקב”ה יטהר אותנו כדברי ר’ עקיבא בסוף מסכת יומא:

את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה (ויקרא טז) “מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו” עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל לו) “וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם” ואומר (ירמיה יז) “מקוה ישראל ה'” מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל:

משנה מסכת יומא פרק ח

רבי הביא לנו את דברי ר’ עקיבא דווקא אחרי הבאת חומר עברות שבן אדם לחבירו, וכך יש לראות את הדיון שלנו: פתיחת המקווה בעת הזאת אינה חסידות ואם היא פוגעת בבין אדם לחברו ובפרט עם ח”ו יזיק את הרבים זהו חטא חמור שאין לו מחילה.

סיכום

מהתורה כל דיני טהרה מטומאת קרי שייכים רק לאכילת תרומה וקדשים, עזרא תיקן בטומאת קרי שנובע משמחה או קלות ראש יש להטהר ללימוד תורה כדי לקבלה כעמידה בהר סיני: ‘באימה וברתת ובזיע’. גם לפי תקנת עזרא נפסק בגמרא שאפשר להסתפק בנטילת ט’ קבין מים שאובים. לעומת זאת בעקבות דברי ר’ יהודה בן בתירא ש”אין דברי תורה מקבלין טומאה” ביטלו את תקנת עזרא. לפי הכרעת רב האי גאון, כיון שהגמרא לא התייחסה לחלוקה בין תפילה ללימוד תורה יש לנהוג לפי המנהג ומספיק להקפיד על רחצה לפני התפילה. הרמב”ם ביאר שהמנהג לרחוץ לתפילה נובע מדין ‘הכנה לתפילה’ ואיננו קשור לתקנה המקורית.

להלכה מוסכם שמעיקר הדין בטלה תקנת עזרה, אך כבר הטור העיד שיש חסידים שהיו מחמירין דווקא לטבול, והוא כותב על כך שעל אף שמעיקר הדין אין כל חובת רחיצה המחמיר לרחוץ בט’ קבין תבוא עליו הברכה. השלחן ערוך הרחיב את מנהג החסידות וכתב שגם למחמירים אפשר לטבול בארבעים סאה מים שאובין בקרקע או לרחוץ בט’ קבין שאינם בקרקע. ואפילו אם נפרש שהיתר זה הוא רק למי שקשה לו ברור שהסכנה של התפשטות המגפה נכנסת לגדר זה.

לכן למעשה גם לנוהגים מנהג חסידות אפשר להתקלח במקלחת שהמים זורמים בה ברצף בכמות מים של 12.4 ליטר לגר”ח או 21.6 לחזון איש.  ולכן גם לנהוגים מנהג חסידות, יש להסתפק בט’ קבין. הסכנה של התפשטות המגפה מחייב אותנו כחלק מדרכי החסידות שלא ללכת למקווה, ולכן יש לאסור לחלוטין את פתיחת המקוואות בשעה זאת.

[1] הראשונים דנו איך אפשר לבטל את תקנת עזרא והרי צריך בית דין גדול בחכמה ובמנין בתוס’ מובאים שלוש דרכים איך התבטלה התקנה (בבא קמא פב ע”ב): “א”ת דהיכי אלים ר’ יהודה לבטל תקנת עזרא? וי”ל דדלמא סבר דלא תיקן עזרא דבר זה; אי נמי התנה שכל מי שרוצה לבטל יבטל דבכי האי גוונא מותר כדאמר בריש מועד קטן (דף ג:)  ; אי נמי לא פשט איסורו ברוב ישראל כדאמרינן גבי שמן בפ’ אין מעמידין (ע”ז דף לו.) … תקנת עזרא לא כתיב בקרא והא דדריש במי שמתו (ברכות דף כא:) מדכתיב והודעת לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת מה להלן בעלי קריין אסורין כו’ אסמכתא היא דהא עזרא תיקן והא דאמר במי שמתו (שם דף יח:) גבי בניהו דתבר גזיזא דברדא ונחת וטבל לא לדברי תורה דאכתי עזרא לא הוה אלא לאכול חולין בטהרה. ובחידושי הרשב”א מובאים שתי הדרכים הראשונות בתוס’.

[2] שיטה חריגה בראשונים מובאת בתלמידי רבינו יונה (ברכות יג ע”ב בדפי הרי”ף) שביטול הטבילה הוא רק לקריאת שמע ולא ללימוד תורה, אולם הבית יוסף (אורח חיים פח) דחה אותה בראיות שונות ואכמ”ל.

[3] עם זאת הרא”ש כדרכו מצטט את הרי”ף כאן (רא”ש ברכות ג, כא) אך לא מיישב את הסתירה לדעתו בבא קמא שטעם התקנה זהה בין לימוד תורה לתפילה.

[4] בהלכה ברורה בבירור הלכה סוברים שזה טעם הגמ’ לתקנת עזרא, אולם כפי שכתוב למעלה קשה לבאר כך ומסתבר שהרמב”ם חידש זאת כדי להבין את ההבדלה בין תפילה ללימוד תורה.

[5] באגרות הרמב”ם לרבי פנחס הדיין מחכמי פרובנס הוא כתב: “אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב בלבד, אבל בכל ערי רומי וצרפת וכל פרובינציא אנשי עריכם מעולם לא נהגו במנהג זה… תודיע להן שדת משה רבנו שאין דברי תורה מקבלין טומאה, ושבעל קרי מותר להכנס בבית הכנסת ולקרות בספר תורה. אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג – כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הערלים לא נהגו לרחוץ” אגרות הרמב”ם, מהדורת שילת עמוד תלז-תלט.

[6] בשו”ת מן השמים סימן ה’ הביא שכך הורו לו מן השמים לנהוג כמנהג חסידות.

[7] כאמור לעיל אין זה עולה מפשט דברי הבית יוסף והטור, וכן ניתן לראות לדוגמא בשו”ת שבט הלוי שיובא להלן ועוד.

[8] “וזה סדר שפיכת ט’ קבין, בתחילה ישפוך מים על פס רגלו מתחת העומדת בארץ כדי כשיבואו אח”כ המים על גופו ועל פס רגלו ממעל יהיה חיבור עם המים שעל פס רגלו אשר מתחת ויהיה כאילו על כל גופו באו המים אפילו מתחת רגליו שנוגעות בקרקע, ואח”כ יבוא אחר ויתפוס לו המים או יניחם במקום שאפשר שישפכו עליו מאליהןם והוא יהיה עומד וידיו יהיו מוטות מצדדיו זה מצד זה עד אצל הירך, אבל לא דבוקות בגופו כדי שישפך עליהם המים מכל צדדיהן, וישפכו לו המים על ראשו ויורד על גופו ועל פס רגלו, ואז יתחבר עם המים אשר על פס רגלו מתחת העומדת בארץ ויהיה הכל בחיבור אחד ונמצא שבאו המים על כל גופו, ובזה יוצא נתינת תשעה קבין כתקנה”.

[9] בשם החזו”א אומרים שלא מועיל בגלל שכל חור הוא כלי אחר ולצאת ידי חובת החזו”א יש אפשרות לסובב על מנת שהמין יצאו מחור אחד או לפרק את הראש וממילא המים יצאו בבת אחת מהצינור.