מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית.

מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי.

וְגוֹמְרָהּ עַד הָנֵץ הַחַמָּה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.

הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה: (ברכות א, ב)

שמיעה וראייה

הדעה הראשונה במשנה קובעת כי זמן קריאת שמע של שחרית מתחיל מיד  כשאפשר להבחין בין צבע התכלת לצבע הלבן. תכלת ולבן הם  שני הצבעים ששזורים בפתילי הציצית, ומכאן שזמן הציצית הוא הבסיס לזמן קריאת שמע של הבוקר. דעה זו מחדדת את שאלת הקשר בין ציצית וקריאת שמע, קשר שקיים כבר במבנה של קריאת שמע, המסתיימת בפרשת ציצית. באופן פשוט, הקשר הוא שקריאת שמע וציצית מצביעות שתיהן על כך  שאנו עבדי ה’. בעולם הקדום, האדון היה מטביע חותם על בגדי עבדיו כדי לסמן שהם שייכים לו. התלמוד משווה את הציצית לחותמות הללו.[1] פירושו של דבר שהציצית מביעה קבלת מלכות שמיים דרך הלבוש, כשם שקריאת שמע מביעה זאת דרך הדיבור.

הרב רא”ם הכהן הציע הגדרה עמוקה לזיקה שביניהן, ולייחוד של כל אחת. המבנה של קריאת שמע מחבר בין שני האופנים הבסיסיים שבהם האדם נפגש עם האלוהות: השמיעה והראייה. בפרשה הראשונה והשנייה, “שמע ישראל” ו”והיה אם שמוע“, קבלת מלכות שמיים נעשית מתוך חוויית השמיעה, ההקשבה לקול האלוהי המהדהד בעולם. בפרשה השלישית מופיעות מצוות ציצית ויציאת מצרים, שמסמלות קבלת מלכות שמיים מתוך חוויית ראייה: “וראיתם אותו…וזכרתם את כל מצוות ה'”. פעמיים ביום מקבלים מלכות שמיים: בלילה, בזמן החושך, הדגש הוא על השמיעה,[2] ואילו ביום, בזמן האור, הדגש הוא על הראייה, וממילא זמן קריאת שמע של שחרית נקבע על בסיס זמן הציצית.[3]

במשנה מופיעה גם דעתו של רבי אליעזר, התולה את תחילת זמן קריאת שמע ביכולת להבחין בין תכלת לכרתי (ירוק). מהי חשיבותו של הצבע הירוק לקריאת שמע? נראה שגם לדעתו מצוות ציצית מכתיבה את זמני קריאת שמע,[4] אלא שהוא סובר שכאשר אדם יכול להבדיל בין תכלת ללבן, הוא עדיין אינו רואה את צבע התכלת אלא רק מבחין שהוא כהה יותר מן הלבן. לעומת זאת, כשאפשר להבדיל בין תכלת לכרתי, שהם שני צבעים דומים,  ניתן לראות  את צבע התכלת ממש.

נראה כי זהו ההסבר לפירושו של התלמוד הירושלמי: “ומה טעמיה דרבי אליעזר? ‘וראיתם אותו’ כדי שיהא ניכר בין הצבועין” (ירושלמי, ברכות א, א [ג ע”א]). החשיבות לראות את התכלת ממש ולא להסתפק בהבדל שבין התכלת ללבן עולה מהמשך הירושלמי:

תני בשם רבי מאיר וראיתם אותה אין כתיב כאן אלא “וראיתם אותו” מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה.

מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד והכסא דומה לספיר. דכתיב ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא.

צבע התכלת דומה לכיסא הכבוד ומזכיר אותו. האדם מקבל כביכול את פני השכינה מתוך התבוננות בצבעי לבושו, וכדי לחוות את הצבע, הוא צריך לראות אותו ממש. המלכת הקב”ה עלינו אינה מתרחשת מתוך תחושת ריחוק, אלא דווקא מתוך יחס של קרבה  – בזכות התכלת האל מטביע את חותמו על בגדו של האדם, וכך יכול האדם להיקשר לקב”ה  ולהרגיש את נוכחותו.

ציצית ובגדי כוהן

הגדרת תחילת זמן קריאת שמע של ערבית על ידי הכוהן[5] מבטאת את התפיסה  שכל אחד מישראל הוא מעין כוהן לה’. קביעת זמן קריאת שמע בבוקר על בסיס זמן מצוות ציצית משלימה את התפיסה הזו, משום שגם בין הציצית לבין המקדש יש קווי דמיון. צבע התכלת של הציצית מאפיין את בגדי הכוהן.[6] כמו בגדי הכהונה, ושלא כמו בגדים רגילים, גם הציצית יכולה להיות עשויה שעטנז. יהודי הלובש ציצית הוא מעין כוהן לה’, ומוקדש לעבודתו.[7] עם ישראל, לובשי ציצית וקוראי שמע, הם כולם “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” (שמות יט, ו).

בני מלכים

התבוננות בסוף זמן קריאת שמע מעלה זווית נוספת בשאלה מי אנחנו. זמן קריאת שמע של שחרית הוא זמן שבו אנשים קמים, כלשון הפסוק: “…ובקומך” (דברים ו, ז). התנאים במשנה חלוקים בשאלה עד מתי נחשב זמן קימה. הדעה שהתקבלה להלכה, דעתו של רבי יהושע, סבורה שאפשר לקרוא קריאת שמע לאורך כל שלוש השעות הראשונות של היום, ומנמק: “שכן דרך בני מלכים לעמד בשלוש שעות”. השאלה המתבקשת היא: מדוע התנהגותה של קבוצה אליטיסטית זעירה, ‘בני מלכים’, רלוונטית לקביעת זמן הקימה של האדם הפשוט? וכפי שניסח זאת הכסף משנה: “בני מלכים מי הוו רובא דעלמא (=רוב העולם)?”

נראה שהתשובה נעוצה בתפיסה המופיעה במפורש במשנה אחרת:

…הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם (שבת יד, ד).

לפי ההלכה, אסור בשבת להשתמש בתרופות.  שמן ורד שימש בדרך כלל כתרופה, אולם בני מלכים עשו בו שימוש יומיומי. ממילא, לדעת תנא קמא של המשנה, רק לבני מלכים מותר יהיה להשתמש בשבת בשמן ורד. לדעת רבי שמעון, שמן ורד מותר לכולם בשבת, משום לכל אחד בישראל יש מעמד סגולי כבן של מלך. הבסיס ההגותי לתפיסתו של רבי שמעון נמצא בתורת רבו, רבי עקיבא:

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם. (אבות ג,          יד)

נראה אם כן שמשנתנו מגדירה את זמן הקימה על בסיס זמן הקימה של בני מלכים, משום שכל אחד מישראל הוא ‘בן מלך’.[8] היסוד הזה מלמד שאמנם בקריאת שמע אנו מצהירים שהקב”ה הוא מלך, אך מעמדו הנשגב של הקב”ה אינו גורם לכך שהוא יהיה מרוחק ומנוכר מאתנו, שהרי אנחנו בניו של המלך. היחס הזה אף מוזכר במילות התפילה: “אבינו מלכנו”.

הרב ישראל בזנסון מספר על ילד שעומד על חוף הים ומנפנף לאנייה גדולה  ששטה בים. עובר אורח שאל את הילד: “למי אתה מנפנף?”

 “לרב החובל”, ענה הילד.

 “אתה חושב שהוא מסתכל אליך?”, שאל עובר האורח.

“כן”, השיב הילד.

“למה אתה חושב שרב חובל של אנייה כזו יסתכל על ילד קטן על החוף?”

“משום שרב החובל”, ענה הילד, “הוא אבא שלי”.

כתר כהונה וכתר מלוכה

תחילת זמן קריאת שמע של בוקר הוגדרה על ידי זמן ציצית, סוף זמן הקימה של בני מלכים. איחוד מפתיע של שני האלמנטים האלה מופיע בזוהר הקדוש בנוגע למצוות ציצית:

ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש שהרי כולם נרשמו ממנו (בסימנים של הקב”ה). נרשמו בגופם ברושם הקדוש (ברית מילה), נרשמו בלבושם בעיטוף של מצוה (ציצית)… בכולם רשומים שהם בני המלך העליון, אשרי חלקם.

ואתחנן, רסו ע”א (תרגום)[9]

על פי הזוהר הקדוש, לבישת הציצית מעידה לא רק על תפקידם של ישראל, “ממלכת כוהנים”, אלא גם על היותם בניו של המלך. אם כן, לא רק סוף זמנה של קריאת שמע של בוקר אלא גם תחילתה, זמן ציצית, נקבע על פי הנקודה המדגישה שאנחנו נפגשים עם המלך כבניו.[10]