נושאים

calend
שביעית ומצוות התלויות בארץ – בבית פנימה 20 בAugust 2018 | הרב איתן גפן

חיובה של זריעה בבית ב´מצוות התלויות בארץ´ תגלה לנו טפח מעומקה של מצות השביעית

בלימוד איסור הזריעה בשביעית נתקלנו בסוגיה מעניינת בירושלמי במסכת ערלה. בפרק א’ בסוף הלכה ב’ עולה השאלה אם בצמחים שנזרעו בבית יש חיוב במצוות התלויות בארץ. חשוב לציין שהדיון התרחש בתקופה שבה לא היה מובן מאליו שבכל בית יש רצפה; בפשטות, הדיון הוא ביחס לצמחים שצומחים באדמה, בתוך הבית.
הגמרא מחלקת בין שני סוגי מצוות התלויות בארץ:סוג אחד, מצוות שנאמר בהם “שדה”. הדוגמא המובאת למצוה כזו היא מעשרות, בהם נאמר “עשר תעשר את כל תבואת שדך היוצא השדה שנה שנה” (דברים י”ד, כב).
הסוג השני הוא מצוות שלא נאמר בהם “שדה” אלא “ארץ”. דוגמא למצוות כאלו היא מצות ערלה, לגביה כתוב “וכי תבואו אל הארץ… וערלתם… ” (ויקרא י”ט, כג).
הירושלמי קובע שמצוות שנאמר בהן “שדה” אינם חלות על גידולים שבתוך הבית (אין מדובר כאן בחממות אלא בבית מגורים ואכמ”ל). לעומת זאת, באלה שנאמר בהם רק “ארץ” חלה החובה בכל מקום, אף בתוך בית. הגמרא שואלת – מה הדין בשביעית? מצד אחד מצות העשה של השביעית מנוסחת “ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כ”ה, ב), ומצד שני מצות הלא-תעשה מנוסחת “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור” (שם, פס’ ד). הגמרא משאירה את השאלה פתוחה – “צריכא”.

התבוננות בסוגיה תגלה הבדל מהותי בין שני סוגי המצוות התלויות בארץ:
ישנן מצוות הנובעות מקדושת ארץ ישראל המופיעה ומפכה בצמחים שהיא מצמיחה. מצוות אלה מעניקות קדושה לגידולים עצמם, ולכן בדין ערלה, למשל, בשנות הערלה אסור לאכול את הפירות, ובשנה הרביעית מותר לאוכלם רק בירושלים.
הסוג השני של מצוות התלויות בארץ הוא ביטוי למודעות האדם לכך שהשפע הגשמי שהוא מפיק מן האדמה – הוא מאת ה’. כך במצות מעשרות: היבול שקוצר בעל השדה אינו קדוש, אבל כאשר הוא מכניס את היבול לביתו עליו להרים ממנו תרומה ומעשרות.

בכדי שנבין את המשמעות הרוחנית של חלוקה זו, נתייחס למשמעות עבודת החקלאות: העבודהבשדה מבטאת את שיא היצירה האנושית. על כן קין, שקיומו ביטא את הקניין והיכולת האנושית להשפיע על המציאות, היה עובד אדמה. האדם ‘בועל’ את הקרקע וגורם לה לעבוד עבורו. מאידך, מקצוע החקלאות הוא אחד המקצועות שטבועה בהם באופן מובהק יראת שמים גדולה. תוצאות כל עמלו של החקלאי תלויים לחלוטין בגרמי השמים (תרתי משמע). כך ביטאו חז”ל – “אמונת” זה סדר זרעים.
העבודה בשדה מבטאת מפגש מושלם בין כוחות היצירה האנושיים לבין התודעה הברורה שהכל בידי שמים. משום כך, מצוות שייעודם הוא הפנמת התודעה שהקב”ה מניע את העולם, וזאת אף בתחומים שאני מרגיש שאני הוא הפועל – מצוות אלו מקומן בשדה. על ידי נתינת תרומה ומעשרות האדם נותן מראשית תבואתו לשלוחי רחמנא, ומעניק לעניים חלק מהיבול. על ידי כך מפנים האדם שמה ששלו – מה’ הוא, ואל מול השי”ת אין לבעל השדה התנשאות על אחרים שאין להם קניינים ארציים.
הבית, לעומת זאת, הוא לבוש האדם. נוכל להמחיש זאת בשאלה משעשעת העולה בירושלמי ברכות בפרק תשיעי – אדם שיושב ערום בביתו ושומע רעם, כיצד יברך? לברך במצבו אינו יכול, שהרי אינו יכול להזכיר את שם ה’ כנגד הערוה; אך גם להתלבש ולברך אינו יכול, שהרי צריך לברך תוך כדי דיבור משמיעת הרעם. על כן שואלת הגמרא – אולי יוציא את הראש מהחלון ויברך? עצם השאלה ממחישה שהבית הוא לבושו של האדם. כלומר, הבית הוא אני.
כאשר אני יוצא החוצה לשדה אני פועל ומשפיע, ויחד עם זאת מפנים שכח ההשפעה שלי הוא המשכה של כח ההשפעה הא-להית.

לעומת כל זאת, מצוות שכתוב בהם “ארץ” אינן מתייחסות להפנמת תודעה, אלא מתארות ביטוי של קדושת ארץ ישראל היוצאת מן הכח אל הפועל בצמחים הצומחים מתוכה. מכיון שכך – אין הבדל בין הצמיחה במקומו וביתו של האדם לבין הצמיחה במקום שמעבר לאדם ומחוצה לו.

כאמור, הסוגיה מעלה שאלה ביחס למצות השביעית. נמצינו למדים, שהשביעית אכן מורכבת משני פנים. פן אחד הוא הפנמה שכל עמלנו עלי אדמות, ואף עצם הבעלות על האדמה, הם מאת ה’. על כן יש צד לומר שזריעה בתוך הבית תהיה מותרת. הפן השני הוא ‘שבת הארץ’: ארץ ישראל שובתת שבת לה’ בכל שנה שביעית ואנו מצווים שלא לחלל אותה. על כן יש צד לומר שאסורה הזריעה בשביעית אף בבית. השארת השאלה ב”צריכא” מלמדת שהמצוה מורכבת משתי פנים אלו כאחד.

הרב איתן גפן

קרא עוד >>
May also interest you