“ראשית כניסת האדם לעבודת ה’ צריך להיות בחיפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים, שהיה נאכל בחיפזון, ולא בפסח דורות (פסחים צו.). מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה’ ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל, ואח”כ שוב ילך לאט ובמתינות כדין פסח דורות…”
( מתוך “צדקת הצדיק”, ר’ צדוק הכהן בלובלין)

איך מתחילים?

“כל ההתחלות קשות” כשנכנסים לעולם חדש וזר. ולא רק בעבודת ה’, אלא בכל מסגרת חדשה שנכנסים לתוכה (ארץ חדשה, מקום לימודים חדש…), ר’ צדוק אומר שכשמגיע רגע שבו מתעורר בנו הרצון להיכנס ויש לנו כוח לעבוד, אנחנו צריכים “לחיות את הרגע”, לא לבזבז אותו ולהשקיע את כל האנרגיה שיש לנו כדי לפרוץ.

למה ההתחלות כל כך קשות? כי “ההתחלה היא לנתק עצמו מכל תאוות העולם הזה שהוא מקושר בהם” – אדם מתרגל כל פעם לסביבה שלו ולמנוחה שהייתה לו בזכות ההרגלים שהוא בנה לעצמו. ועכשיו הוא צריך להשתחרר מההרגלים הישנים שכובלים אותו, ולשבור את היציבות שלו כדי שהוא יוכל להתחיל לחיות בעולם אחר, ולהתרגל לדברים החדשים. כמו מהגר שבחודשים הראשונים שלו בארץ חדשה מרגיש חוסר וודאות כשאנשים צוחקים לידו, הוא לא כל כך בטוח אם צוחקים איתו או צוחקים עליו. ולכן ברגע של ההתלהבות צריך לנסות להשתמש בכל ההתלהבות שהתעוררה בנו כדי לנסות להתנתק מההתמכרות לתאוות שהפכה להרגל.

“ואח”כ שוב ילך לאט ובמתינות כדין פסח דורות”. אחרי שההתלהבות נגמרת מגיע המבחן. כמה פעמים קיבלנו על עצמנו קבלות בראש השנה ברגעים של ההתלהבות, כל תשרי עשינו אותם בהרבה התלהבות, והם לא נזלו לנו בין הידיים במעמקי חשוון?

כי בהתלהבות של הרגע הראשון יש הרבה מאד כיף של משהו חדש, ואולי כי כך סידרה ההשגחה האלוקית, שאת תוספת הכח מקבלים כשבאמת צריכים אותה. אבל כדי שמשהו יהפוך לקבוע אצלנו, לעצם מעצמנו צריך להתמיד בו גם כשנגמרת ההתלהבות. אי אפשר לחיות כל החיים במתח גבוה. במהלך תקופה של עבודה אינטנסיבית הנפש מתעייפת ורוצה לנוח. ואז צריך להתחיל לבנות הרגלים חדשים לאט ובמתינות כדין פסח דורות. וזה הצד השני של המטבע, שגם בו אפשר לראות את ההשגחה – כשמסתכלים בסופו של התהליך רואים שבזמן ההתלהבות של ההתחלה הדבר שהגענו אליו לא היה חלק מאיתנו ממש, אלא היה תלוי במצב רוח שלנו, שבמקרה היה חיובי. וההוכחה היא שברגע שנגמרה לנו ההתלהבות – הפסקנו. אבל אם מתמידים גם כשנגמרת ההתלהבות רואים שדברים הפכו להיות חלק מאיתנו ממש, ונתונים פחות לשינויים בעקבות שינויי מצב רוח. ולכן אפשר לומר שההתלהבות מפריעה להטבעת הדברים אצלנו, מכיוון שהיא יכולה להפוך את האדם לתלוי במצב הרוח של ההתלהבות, ובעצם ההתקדמות שלו לא באה באמת מעצמו, אלא ממצב רוח שהקב”ה נתן לו.

את התהליך הנפשי הזה אפשר לראות גם בפסח. פסח מצרים היה עוצמתי מאד. אחרי תשע מכות של פירוטכניקה אדירה של ניסים גלויים שלא היו כמותם מעולם- בריאות חדשות ומרשימות-תופעות טבע חדשניות שסותרות כללי בראשית, הגיעה המכה האחרונה, שהייתה קשה מכולם. עם ישראל, שעד לפני שנה היה עם של עבדים, שאפילו לא חשב על אפשרות לצאת ממצרים או למרוד באדוניו, האימפריה הגדולה ביותר באותה תקופה, פתאום מצא מולו את שליט מצרים בכבודו ובעצמו מתחנן שיצא ממצרים.

אבל, כידוע, קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל. עם ישראל, שכבר התרגל להיות עבד, והתרגל כל כך לטומאת מצרים עד כדי כך שהיה שקוע במ”ט שערי טומאה, ואם היה נשאר עוד רגע אחד במצרים היה נופל לשער החמישים. ולכן ה’ ציווה לעשות את פסח מצרים בצורה מוקצנת – החיפזון, מריחת הדם על הקירות.

אבל באותה פרשה ישנו גם המקביל- ציווי על פסח דורות, הרבה יותר מאופק. “ובכל יום חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים”. אבל רק כאילו, כדי שיהיה לאט ובמתינות, כדי לבנות הרגלים של קדושה.

במבט כולל על כל התהליך, דרך החיים שפיסקה זו מציעה מבינה את החסרונות והיתרונות שיש לאדם בשלבים שונים בחייו, ויודעת לנצל את היתרונות בכל מצב כדי לבנות דרך מאוזנת  שמכילה מצד אחד את היכולת לפרוץ מסגרות ע”י שימוש בזמנים האינטנסיביים, שיש בהם הרבה אנרגיה טבעית להשקיע, וגם את המנוחה שלא רק שלא מאבדת את כל ההישגים של הפריצה אלא מטביעה (מלשון הופכת לטבע) את הדברים שהאדם השיג בפריצות שלו. התהליך הזה נקרא בחסידות “רצוֹא ושוֹב” – רצוֹא הוא הנסיקה מלמטה למעלה, הפריצה, ושוֹב הוא היישוב של הפריצה לתוך החיים הנורמליים של היום יום.

עכשיו ננסה לנתח איך נגשנו לפסקה. מה עשינו בהסבר כאן?

א. קראנו את הפסקה וניסינו לראות את הרעיון שלה, בלי להיכנס לפרטים. הקריאה צריכה להיות קריאה מהירה, בלי ניסיון להבין את כל הפרטים, אלא להבין את הרעיון באופן כללי, את הרוח של הפסקה.

בספר המסוים הזה, “צדקת הצדיק”, העבודה הזו קלה יותר מכיוון שרוב הפסקאות בנויות בצורה דומה:

המשפט הראשון הוא האמירה הכללית שרצה ר’ צדוק לומר בתמציתיות.

המשפט השני מביא מקור כלשהו מהתורה (שבכתב או שבעל פה) שקשור לאמירה.

המשפטים הבאים מרחיבים את הרעיון, או על ידי הסברת המקור המצוטט לאור האמירה, או סתם הרחבה של האמירה.

ב. אחרי שהבנו את הרעיון הכללי עברנו שורה אחרי שורה וניסינו להבין מה הוא מחדש בכל פעם.

ג. התמקדנו במקור שהוא מביא (פסח מצרים ודורות) וניסינו להבין מה האמירה שלו מחדשת במקור.

בפסקה הזו יש בונוס – הפסקה עצמה מדברת על ההתמודדות עם דברים חדשים. כל לימוד, ובטח שלימוד ראשון, הוא מפגש עם משהו חדש. וכדי להבין את הפסקה עבדנו לפי הדרך שבה הדריך אותנו ר’ צדוק: בשלב הראשון, ב”רצוא”, ניסינו להבין את הרעיון העיקרי של הפסקה, בלי להיכנס לפרטים, בלי להתמודד עם ההשלכות של הרעיון החדש. אחר כך, ניסינו לחבר את הרעיון עם הפרטים, וכך הרעיון “התיישב” יותר (מלשון “שוֹב”).

בעזרת עבודה מסודרת ניתן להבין את הדברים ולסדר אותם בצורה מובנית. לא כל כך מאיים, נכון?!