בספר ויקרא יש מספר פרשיות המתארות את דיניהם ואת עניינם של קרבנות העוף. פעמים שחיוב העוף הוא מלכתחילה ופעמים שהעוף בא רק כתחליף לבהמה במקרה שאין ביכולת האדם לקנותה. המרה זו של הבהמה בעוף מתאפשרת רק בקרבנות מסוימים.

במבט ראשוני, נראה, כביכול, כי אין קשר ואין קו מנחה בסוגית קרבן העוף. התבוננות במקומות שבהם העוף מחויב מלכתחילה, תתן לנו את היכולת לעמוד על היסוד המארגן וללמוד מכך על מהותו של קרבן העוף. מתוך כך נשכיל להבין מדוע במקומות מסוימים נתנה התורה אפשרות להמיר את הבהמה בעוף.

פרשיית יולדת

וידבר ה’ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן. והקריבו לפני ה’ וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה זאת תורת הילדת לזכר או לנקבה. ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וטהרה.[1]

אשה בלידתה נטמאת. חלק מתהליך טהרתה כולל הבאת קרבן היולדת אשר מורכב למעשה משני קרבנות. האחד כבש לעולה, והשני עוף לחטאת. לאחר הקרבן היולדת נטהרת לגמרי, “וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה”. במקרה שאין ביכולתה לקנות כבש לעולה, היא יכולה להמיר את הכבש בעוף, אך קרבן החטאת בא דווקא מן העוף לכתחילה.

פרשיית זב וזבה

וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר. דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא… וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וביום השמיני יקח לו שתי תרים או שני בני יונה ובא לפני ה’ אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן. ועשה אתם הכהן אחד חטאת והאחד עלה וכפר עליו הכהן לפני ה’ מזובו.[2]

גם בזב וזבה ישנו חיוב על קרבן עוף מלכתחילה, וכמו ביולדת, האדם מביא את הקרבן בגין טומאה.

קרבן “עולה ויורד”

עד כאן ראינו הבאה של קרבן העוף מלכתחילה. בנוסף לכך, ישנם מקרים שבהם מצב קיומו של האדם העני אינו מאפשר לו לקנות בהמה ועל כן ניתנת לו האפשרות להמיר את הבהמה בעוף. קרבן זה נקרא בפי חז”ל “קרבן עולה ויורד”. פעמיים במקרא מתואר קרבן זה:

פרשיית טומאה

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם. או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה. והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה’ על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת וכפר עליו הכהן מחטאתו. ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תרים או שני בני יונה לה’ אחד לחטאת ואחד לעלה.[3]

על פי פסוקים אלה, בשלשה מקרים האדם מתחייב בקרבן זה:

1. אי עדות – אדם שנכח באירוע ויכול להעיד על שקרה, אך הוא לא מעיד.
2. נגיעה בדבר טמא – מי שנטמא בנגיעה ומטמא את המקדש או את קודשיו.
3. שבועת שווא.

נראה שקשה למצוא את המכנה המשותף בין מקרים אלו, אך ניתוח של הפסוקים יראה שיש כאן מבנה של “סנדוויץ” בפסוקים.

הפרשייה מתחילה בענייני דיבור, בעניין עדות שהאדם יכול להעיד והוא איננו מעיד, מקרה שבו האדם לא דיבר כאשר היה ראוי שידבר. כהמשך טבעי לעניין זה, ראוי היה להמשיך בענייני הדיבור אל המקרה המופיע בסוף הפרשייה, שבו אדם נשבע לשווא, שהרי מקרה זה דומה למקרה הראשון כתמונת ראי. במקרה זה האדם פגם בדיבורו, בכך שדיבר יותר מדי. לעומת זאת, התורה בחרה להפריד ביניהם ולעסוק בענייני טומאת שרץ ונבלה טמאה, וכך נוצרת תחושה של  חוסר לכידות. אך אם נתבונן, נראה שהמבנה בתוך פרשייה זו יכול ללמד אותנו על חטאי הדיבור:

דיבור – טומאה – דיבור

נראה כי התורה רוצה להעביר מסר, שחטא בדיבור פירושו טומאה. ישנו פסוק בישעיה המבאר עניין זה: “איש טמא שפתיים אנכי ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב”[4]. פסוק זה מראה שישנה טומאה השייכת בשפתיים.

אם כן, חוסר הלכידות בפרשייה זו, מתגלה כסדר מכוון בעל מסר עמוק על חטאי הדיבור. וכמו ביולדת ובזב וזבה, אדם מביא קרבן עוף בגין הוויית טומאה שבה הוא שרוי.

עד כאן עסקנו בסיבת החיוב. כרגע נשים לב לדין מיוחד בקרבן העוף. בפסוקים אלו, ראינו אפוא, כי האדם המחויב קרבן אשם, יכול, כאשר יש בכך צורך, להמיר את הבהמה בעוף. אך אם נשים לב, במקום בהמה אחת לאשם צריך האדם להביא שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה. השאלה המתבקשת היא, מדוע צריך גם חטאת עוף וגם עולת עוף על מנת להחליף את האשם? מדוע לא מספיק עוף אחד בתמורה לאשם?[5]

פרשיית מצורע

וידבר ה’ אל משה לאמר. זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב… והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את הצפר החיה על פני השדה… וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה ושלשה עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ולג אחד שמן… ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית על דם האשם. והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה’. ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר מטמאתוואחר ישחט את העלה. והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה וכפר עליו הכהן וטהר. ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולג שמן. ושתי תרים או שני בני יונה אשר תשיג ידו והיה אחד חטאת והאחד עלה.[6]

לאחר מלאות ימי טהרתו, המצורע מביא שלשה קרבנות, אשם, חטאת ועולה. התורה מגדירה לנו את תפקידם של האשם והחטאת.

האשם – “וכיפר עליו הכהן לפני ה'” – לכפר על האדם לפני ה’.

החטאת – “וכפר על המטהר מטמאתו” – התמודדות עם הוויית הטומאה שבה מצוי האדם.

בנוסף מביא המצורע קרבן עולה – יסוד העולה הוא השלמת התכללות האדם עם העולה על גבי המזבח.

התורה מפרידה בין הוויות הטומאה שבה מצוי האדם לבין הריחוק בינו לבין הקב”ה, ריחוק הנולד מטומאה זו. ישנם שני קרבנות שכל אחד מהם מתמודד עם דבר אחר. האשם, תפקידו לכפר על האדם “לפני ה'”; החטאת, תפקידה לכפר על הוויית הטומאה שבה מצוי האדם.

במקרה שהמצורע עני, הוא יכול להמיר את החטאת והעולה בעופות, אך את האשם אין באפשרותו להמיר. במקרה זה הוא יביא עוף אחד לחטאת, עוף אחד לעולה ובהמה לאשם.[7]

חטאת העוף מחליפה את חטאת הבהמה. מכאן שתפקידה להתמודד עם הוויית הטומאה שבה מצוי האדם.

ניתן לסכם: ראינו מכנה משותף לכל המקרים שבהם האדם מחויב בקרבן עוף – הטומאה. ביולדת, בזב וזבה, בחטא הדיבור, בנגיעה בדבר טמא ובמצורע, קרבן העוף בא כחלק מההתמודדות עם הוויית הטומאה.

בטומאת הדיבור ובנגיעה בדבר טמא, התחליף לקרבן האשם הוא חטאת העוף מכיוון שהמרת האשם צריכה להיעשות בקרבן שיש בו יסוד של כפרה.[8] אך חטאת העוף לעולם לא תובא לבדה. זאת משום שבכל הקרבה חייב להיות משהו שעולה על גבי המזבח,[9] ומכיוון שבחטאת העוף אין שום דבר שעולה על גבי המזבח,[10] יש צורך להוסיף לה עוד קרבן אשר ישלים יסוד זה בהקרבה. על כן בהמרת האשם שבא על טומאת הדיבור ועל הנגיעה בדבר טמא, החטאת לא מספיקה והמקריב צריך להוסיף עוד עוף לעולה.

ייחודיות העוף

ראינו אפוא, כי תפקיד העוף הוא להתמודד עם הטומאה ולכפר עליה. וצריך לשאול, למה דווקא עוף? מה מיוחד בעוף אשר דווקא הוא מתמודד עם הטומאה?

ישנה הנחת יסוד העומדת בבסיס שאלה זו. הנחה שלמעשה עומדת בבסיס העיסוק בעולם הקדשים בכלל והקרבנות בפרט. הנחה זו היא שמאחורי כל פרט חבויה משמעות עמוקה הבאה ליד ביטוי באופן סימבולי בפרט עצמו. הבחנה עמוקה בתכונותיו, באופן, במקום ובזמן עשייתו של הפרט, יוביל אותנו למשמעות העמוקה שלו. בסוגיה זו, העמידה על ייחודיותו של העוף תוביל אותנו להבנה עמוקה על מה, מתי ומדוע האדם מתחייב בקרבן העוף.

קרבן העוף ייחודי ביכולתו להתמודד ולכפר על הטומאה, מכיוון שלעוף יש קלות תנועה, הוא עולה מעלה, העוף איננו משוקע למטה בארץ. תכונה זו מסמלת חיות דינאמית ותמידית, ויותר מכל, את החיים ברמתם הגבוהה והטהורה. סיפור המבול בא לסיומו בשליחת העופות. בנוסף להכרח המציאותי שאיפשר רק שליחה של עופות, יש בו סימבוליקה של העופות המסמלים חיים. דווקא באמצעות העופות נמצאים החיים הראשונים שלאחר חורבן המבול.

קרבן העוף מוקרב מלכתחילה בשלשה מצבים: יולדת זב וזבה. מצבים אלו, אין בהם חטא. מביאי הקרבן לא פגמו באופן ישיר בעולם המעשה, אלא טומאתם קיימת בדרך החיים. הטומאה היא מוות (אבי אבות הטומאה זה מת), היפוך הטומאה היא קלות התנועה והחיים הקיימים בעוף. זב, זבה ולידה הם אמנם מקרים טבעיים בחיים אך בכל אחד מהם יש פוטנציאל של חיים היוצא מהגוף.[11]

יולדת, זב וזבה מביאים דווקא עוף. זאת משום שהם לא פגמו, לפחות לא באופן ישיר, בעולם המעשה. הם לא חטאו, אלא הם מצויים בתוך הוויה של טומאה. הדרך להתמודד עם הוויה זו היא ע”י חיים. בענייני טומאה אחרים, כגון דיבור ונגיעה בדבר טמא,[12] אדם צריך להביא בהמה המבטאת את הבהמתיות שהיא הרובד הנמוך בעולם המעשה, כי יש בעניינים אלו פגיעה ברמת העשייה. אך מכיוון שבכל זאת הקרבן מתמודד עם הוויית הטומאה השרויה באדם, יש אפשרות להמיר את הבהמה בעוף שתפקידו להתמודד עם הוויות הטומאה.

[1] ויקרא יב, א – ח.

[2] ויקרא טו, א – טו.

[3] ויקרא ה, א – ז.

[4] ישעיה ו, ה.

[5] על שאלות אלו נענה בהמשך.

[6] ויקרא יד, א – לא.

[7] יש לברר מדוע אין תחליף לאשם ואכמ”ל.

[8] אשם או חטאת.

[9] העולה היא הבסיס של כל הקרבנות. בכל קרבן יש משהו שעולה על גבי המזבח ומתכלל עם האש תמיד אשר על המזבח. נראה לומר שזאת הסיבה שספר ויקרא פותח בקרבן העולה. העולה היא הבסיס.

[10] לעוף אין אימורים (- חלקים שעולים על גבי המזבח). בחטאת העוף  הדם ניתן למטה והבשר נאכל על ידי הכהנים.

[11] בלידה אמנם נוצרים חיים, אך מצד היולדת יש התנתקות מחיים היוצאים ממנה.

[12] במצורע אמנם יש קרבן, אך קודם כל הוא מביא שתי ציפורים.