שאלה: 
לפני הפסח מוכרים סוחרים ומפעלים את החמץ שברשותם לגוי וקונים אותו בחזרה לאחר החג, האם יש עניין להחמיר ולאחר הפסח לא לקנות ממוצרים אלה אלא רק ממה שיוצר לאחר החג?

תשובה: 

דין מכירת חמץ 
מכירת חמץ עברה גלגולים רבים והם תוארו היטב על ידי הרב זווין זצ"ל בספרו "המועדים בהלכה". המקור הראשון בו אנו מוצאים מכירת חמץ הוא במשנה (פסחים ב,א) אלא ששם מדובר במכירה רגילה, על מנת להרוויח כסף במקום לשרוף את החמץ. לעומת זאת בתוספתא (פסחים ב,יב) מצאנו מכירה לגוי על מנת לקנות מחדש לאחר פסח. אמנם, התוספתא מדברת על מקרה שבו השניים נקלעו לספינה יחדיו ולכן צריך היהודי למכור ולקנות מחדש, ואין זה דבר שבשגרה.

הבה"ג הגביל את דברי התוספתא והתיר את המכירה רק אם אינה "הערמה". על דברי הבה"ג תמה מרן הבית יוסף (תמח) וכתב כי מכירה כזו מותרת לגמרי, ויש לפסול רק מכירה (או מתנה) שבה מתחייב הגוי (כתנאי) להחזיר את החמץ. וכך נפסק בשו"ע (תמח, ג) החתם סופר בתשובותיו (או"ח קיג) הוסיף ובאר "דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק שהוא מוכר מכירה גמורה" וההוכחה למוחלטות המכירה היא שהגוי יכול "למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה, אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח"

כל הדיון הזה נוגע למצב שבו מוצאים את החמץ מבית הישראל לבית הגוי. עם התפתחות המסחר והגדלת הכמויות הפכה אפשרות זו לבלתי מציאותית והב"ח (תמח) התיר להשאיר את החמץ בבית ובמקום זאת למכור או להשכיר את החדר לגוי. בעקבותיו נקטו המ"א והט"ז ועוד ומגדולי הפוסקים האחרונים.

בדורות האחרונים, בגלל פגמים שהתגלו במכירות הפרטיות, היו מגדולי ישראל שתקנו כי במקום שכל אחד ימכור לגוי בפני עצמו, הרב או בית הדין ימונו לשליחים שימכרו את החמץ של כל הקהילה. על אף שהיה פולמוס גדול בעניין, בסופו של דבר המכירה הכללית התקבלה. בספר "שלמי מועד" מובא בשמו של הגרשז"א שמכירת החמץ אינה הערמה ו"דברים שבלב אינם דברים" ולכן אפילו אם יש מישהו שאינו מתייחס אליה ברצינות אין להתחשב בדבריו.

יש מגדולי ישראל שאומרים כי ביחס לחמץ גמור אין לסמוך לכתחילה על מכירת חמץ (ולמכור רק ספקות) אלא במקום הפסד מרובה. ברור לחלוטין שהמפעלים הגדולים, החנויות מוסדות החינוך הם בגדר הפסד מרובה והם יכולים למכור אפילו חמץ גמור.

גדר דין חמץ עליו הפסח 
ישנה מחלוקת תנאים לגבי דין חמץ שעבר עליו הפסח. לדעת ר' יהודה בברייתא (פסחים כח,א) זהו איסור לאו. לעומתו סובר ר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר. רבא (שם כט,א) הלך בדרכו של ר' שמעון אך הוא אוסר את החמץ בשל קנס, היינו איסור דרבנן. כך הכריע הרמב"ם (א,ד) " וכך הכריע מרן בשו"ע (תמח).

ההנהגה הראויה
ברור שכל המפעלים והחנויות המוכרים את החמץ עושים זאת על פי גדולי ישראל ומכירתם תקיפה לחלוטין וממילא אין שום סברה לקנוס אותם מדרבנן. כך מובא גם בשמו של הגרשז"א זצ"ל, שיש לסמוך על המכירה ביחס לחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא מדרבנן. יתר על כן, ישנה מידה של חוסר הגינות במצב בו מעודדים את הסוחרים למכור לגוי אבל אחר כך אין קונים מהם ובכך גורמים להם הפסד ומבטלים מצווה מדאורייתא "וחי אחיך עימך". לסיכום ההנהגה הראויה היא לקנות את מוצרי החמץ שהסוחרים והמפעלים מכרו לגוי לפני הפסח.

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון 'שבת בשבתו', גיליון 32, שביעי של פסח תשס"ח