בני אדם נוטים להיעלב כאשר מדמים אותם לבהמה. ואולם לאמתו של דבר,  גם מי שאינו מאמין שהאדם נוצר מהקוף, יודע שלא בכל דבר האדם נשגב מהחיה. בכל אחד מאתנו יש צדדים חייתיים, וכפי שנראה בהמשך – טוב שכך.

מותר האדם מן הבהמה אין?

ספרא דצניעותא  הוא מהחלקים הקדומים והחשובים של הזוהר, ולפיו, האדם מכיל במהותו יסודות מן האלוהות ויסודות מן הבהמיות. רעיון זה מוכר לרבים מהספר המכונן של חסידות חב"ד, ספר התניא. ואולם יש הבדל גדול בין שתי הגישות. לפי התניא יש מלחמה תמידית בין שני הכוחות הללו באדם[1], ואילו לפי ספרא דצניעותא יותר מהמאבק, יש  ביניהם יחסי הכלה; אלוהים יצר אותנו כך, לא כדי שנסרס את אחד מהצדדים הללו אלא כדי שנמצא את האיזון הנכון ביניהם. נפתח בעיון בדברי ספרא דצניעותא: הרקע לדבריו הוא הפסוק המתאר את הנעשה ביום השישי לבריאת העולם, אותו היום שנבראו בו גם בעלי החיים וגם האדם: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן' (בראשית א, כד). מהעובדה שגם לבעלי החיים וגם לבני האדם יש 'נפש חיה' מסיק ספרא דצניעותא על המשותף ביניהם, וכותב, 'היינו "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו,ז) אחד בכלל האחר נמצא, בהמה בכלל האדם' (זוהר ב, קעח ע"ב), במילים אחרות – באדם יש מן  הבהמה. את משמעות הדבר ננסה להבין בהמשך.

להקריב את הבהמה שבתוכי

עבודת השם המתוארת בספר ויקרא מבוססת על הקרבת קורבנות. המשמעות הראשונית והעמוקה של הקרבת הקורבן היא שהקורבן מייצג את האדם, ולמעשה האדם כביכול מקריב את עצמו לקדוש ברוך הוא. יתרה מזאת, המילה 'קרבן' נגזרת מאותו השורש של המילה קירבה ולא במקרה, כיוון שהקרבת קרבן לאלוהים היא מעשה של התקרבות אליו. בתחילת פרשת ויקרא כתוב: 'אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה' (ויקרא א, ב). הקרבן שהאדם מקריב צריך להיות 'מכם', אך בהמשך הפסוק כתוב שהקרבן הוא 'מן הבהמה'. 'ספרא דצניעותא' מתרץ את הסתירה כך: 'משום שהוא כלול בתוך האדם', זאת אומרת שהבהמה, אותה האדם מקריב- כלולה בתוכו. האדם מקריב את הצד הבהמי שלו לקדוש ברוך הוא. כוונת הפירוש מרחיק הלכת הזה היא שכאשר אנו עומדים מול האלוהים, עלינו לשאוף לקרב אליו גם את הצדדים ה'בהמיים' שבתוכנו, הזקוקים גם הם לקרבת אלוהים. בהתאם לכך, גם במקדש העבודה של האלוהים אינה רק ברובד השכל והנפש אלא אף בגוף; האדם עולה לרגל, מטהר את גופו, אוכל קרבנות וכדומה.

בזה הרב קוק תולה את יתרונה של עבודת הקרבנות על פני התפילה:

ויותר מהתפילה… המכשיר רק את הדמיון של האדם, מליאה חיים היא העבודה האלהית… בעבודת הקודש והמקדש… אז ירומם רוח האדם ורצונו, בהתעלות נפשו על ידי התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה^[2] (שמונה קבצים, קובץ ב' כ).

שני הצדדים שבתוכנו מקורם בקדושה

בריאת האדם, לפי ספרא דצניעותא  יצרה שני צדדים באדם: 'כאשר יורד האדם למטה בדיוקנה העליונה, נמצא שתי רוחות משני צדדים, ימין ושמאל כללות האדם, של ימין נשמה קדושה, של שמאל נפש חיה'. האדם נברא בצלם אלוהים, ומתוך הדמיון לאלוהים  קיבלנו את שני הצדדים שבתוכנו. לא רק את צד של הנשמה הקדושה מקורה באלוהים אלא גם הנפש החיה.
אם הנפש החיה באדם היא חלק ממהותו הטבעית, מה יוצר את החטא?
בהמשך מסביר ספרא דצניעותא כי  'חטא אדם התפשט [צד] שמאל'. החטא הוא הפרה של האיזון, כאשר הצד החייתי מתפשט אל מעבר לגבולות הראויים לו. גם הרעיון הזה מובא בכתבי הרב קוק. הרב קוק אינו רואה בתאוות החומריות כשהן לעצמן דבר שלילי. הבעייה היא לא התאווה אלא ההתמסרות שלנו אליה:
הנטיות הנפשיות של התאוות החומריות, בראשית התגלותן…נכללות בקדושה. כשהן פועלות על האדם להמסר אל תוך הזרם המהיר והדוחף שלהם, עד כדי ביטול חופשתו וטוהר שלטונו העצמי על עצמו, הן הולכות ונעכרות. והאדם צולל במעמקי החושך, וכל כוחות נפשו הטובים הולכים שבויים בשבי החומריות הגסה והזוללה (שמונה קבצים, א, תשכ)

תאווה חומרית בראשיתה יש לה מקור בקודש, כח החיים, הרצון לטעום מעולם החומר ולהשיגו היא נטייה נפשית שמקורה בקדושה. אולם כאשר זה הופך להיות חזות הכל מטרת החיים , כאשר כל כוחותיי משועבדים להשגת התאוות החומריות שלי, אז מופר האיזון והאדם מאבד את כח שלטונות על עצמו והוא 'צולל במעמקי החושך'. במצב המאוזן מתקיימת שותפות בין שני הצדדים שבתוכנו. ואפילו הזנה הדדית. לפי ספרא הצניעותא: 'כאשר דבקים זה בזה מולידים, כמו חיה שמולידה הרבה בקשר אחד'.  כדי להוליד אנו נזקקים לגוף שלנו. והולדה כאן מתייחסת בעיני לכוח היצירה בכללה. אנחנו יוצרים בשילוב של כוחות גוף ונפש. בוודאי ביצירות בתחום אומנות: הריקוד,הפיסול והציור, אולם גם יצירה תורנית או ספרותית או מוסיקאלית יש לה ביטוי חומריי גם אם הוא כתב וצליל. שני הכוחות בתוך האדם הצד הרוחני והצד הבהמי, יוצרים בשותפות. (שרמוזה בצמד המילים יצר ויצירה). היצר אפוא אינו דבר שלילי כשלעצמו אלא כוח שיש לכוונו ולאזנו.

לך לך – אל ארציותך

עסקנו לעיל (בפרשת לך לך) בדרשת הזוהר על הכפילות במילים 'לך לך'. ראינו את כוונת הזוהר שעיקר מסעו של האדם הוא אל עולמו הפנימי. הפרשנות החסידית מציבה שתי אפשרויות מנוגדות כיצד לפרש את ההוראה 'לך לך מארצך'; לדעת המגיד ממזריטש, 'לך לך מארצך' פירושו שכדי להגיע לעצמך עליך לצאת מהארציות, כלומר להשתחרר ממנה. לא מפתיע כי משושלת המגיד יצאה חסידות חב"ד, שכפי שראינו קודם סוברת שיש מלחמה תמידית בין הצד הבהמי באדם לבין הצד האלוהי שבו. את האפשרות המנוגדת מציג הרב נפתלי מרופשיץ: 'לך לך מארצך' הוא אומר, פירושו שדווקא מתוך הארציות שלך תוכל לצאת  אל המסע להכרות עם עצמך, וליכולת לאזן את כוחותיך – עד  שתגיע ליעדך. זוהי דרך מיוחדת – להגיע למקום של יצירתיות, חיות וחיבור אל המהות הפנימית שלהם. אולם, לא קל לדעת איך להגיע למקום קשוב אך לא מתמכר, זהיר אך לא מתכחש. כאשר ההיכרות עם היכולות הגופניים ואפילו יצריים- תקדם את האדם מתוך שליטה ואיזון בכוחות הללו ולא תפיל אותו. בקלות האדם יכול לרמות את עצמו ובאצטלה של רוחניות- לקדש את השתקעותו לתוך גסות ואף לגרוע מכך. בעיני, בתחומים האלו, בהם מרחפת סכנת הרמה עצמית כל כך גדולה, יש חשיבות מיוחדת להתבטלות להלכה המגדירה איזה שימושים של הארציות מביאים את האדם לידי קדושה ואיזה לידי טומאה.

קדושה מתוך פרישות או מתוך זוגיות

שיא הגופניות – יחסיהם האינטימיים של איש ואישה – יכולים להיות מרחב של קדושה גדולה, העלאת הגופניות מעלה מעלה, אך יכולים להיות גם ההפך הגמור, הורדת האדם מטה מטה. המורכבות של חיי האישות  היא הבסיס לדרשה הנועזת של הזוהר על הפסוק הראשון של פרשת ויקרא: 'וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה'. בספר התורה נכתבת האל"ף של המילה 'ויקרא' באות מוקטנת. יש שהסבירו זאת לשבח וראו בזה רמז לענוותנותו של משה, אך לא כן הזוהר. הזוהר  רואה בזה ביטוי לחוסר שלמותו של משה דווקא, שכדי להידבק באלוהים פרש מאשתו. הזוהר שם מגדיר את השלמות: 'כשעולה למעלה יתקשר למעלה ולמטה וכך יהיה שלם'. (זוהר, ויחי רלד ע"ב). בהמשך הזוהר מנגיד בין משה לבין אדם הראשון. בפסוק 'אדם שת אנוש' (דברי הימים א א, א) האל"ף של המילה 'אדם' כתובה באות מוגדלת. לדעת הזוהר זה ביטוי לשלמותו של אדם הראשון, אשר שלא כמשה, היה 'אדם שלם, זכר ונקבה'. (זוהר ויחי א:רלט ע"א).

התפיסה של הזוהר משוקעת בדברי הרב קוק: '[אצל משה] הגופניות נשארה קצת במעמדה, "וממחציתו ולמטה נקרא איש", נאמר גבי משה. ומתוך כך פירש מן האישה. [ואילו אדם הראשון]  מתעלה כל הגופניות כולה, " אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם (תהילים פב, ו)"' (שמונה קבצים ח, קע)  את הזכות להיות 'אלוהים אתם' משיגים לא מתוך ניתוק מהחיים אלא מתוך העלאתם דווקא.

ספרא דצניעותא סוד האיזון

היכולת לאזן ולהכיל היא משאלת לבה של הקוסמולוגיה כפי שמוצגת בספרא דצניעותא, והיא עולה כבר בתחילת הפרק הראשון:  'עד שלא היו משקולות – לא היו מסתכלים פנים בפנים, ומלכים הקדומים מתו, וכתריהם לא נמצאו, והארץ בטלה' (זוהר ב, קעו ע"ב) אנסה להסביר את המשפט הסתום הזה: המשקולות (הן ה'מתקלא' בארמית המקורית של הזוהר) מסמלות את המאזניים המעניקים למציאות את האיזון. כשהעולם חסר איזון הוא נקלע למציאות שנקראת 'לא מסתכלים פנים בפנים', ואז מלכים מתים, אי אפשר להתקיים  והארץ מתבטלת.

מהי מיתת המלכים שהזוהר רומז עליה? בסוף פרשת וישלח מסופר על המלכים שמלכו באדום לפני שהיה בישראל מלך (בראשית לו, לא). ובפסוקים שם מוצאים דבר מיוחד – שבעה פסוקים ברצף שפותחים במילה 'וימת' ומתארים את מותו של אחד המלכים. אולם המלך האחרון, הדר, אין הכתוב מספר על מותו. הזוהר הבין  שטמון כאן סוד. ואכן, אותו מלך נבדל מיתר המלכים בעוד דבר – הוא המלך היחיד שהתורה מספרת שהייתה לו בת זוג (מהיטבאל – שם, פסוק לט). בעיני הזוהר יש כאן אלגוריה על העולם. קשר תקין בין איש לאישה מסמל את המצב התקין של מציאות מאוזנת. חוסר קשר בין איש לאישה הוא המצב של מיתת המלכים, הסמל לחוסר איזון במציאות  שהעולם אינו יכול להתקיים בו.

מכאן ננסה להבין את משמעות המשפט 'שלא היו מסתכלים פנים בפנים'. בקבלה היחס התקין בין איש לאישה נקרא  'פנים בפנים'. 'פנים בפנים' הוא האידיאל, כששניהם רואים זה את זה – פונים זה כלפי זה ומודעים זה לקיומו של זה. אמנם האיזון של פנים בפנים נכון לקשר בין איש לאישה במובן הפשוט (לכן השם 'ספרא דצניעותא' – ספר של צניעות)^[3] אולם אין הוא מצטמצם לכך. כווונתו לאיזון שבין צדדי המציאות, בין מאפייניה הזכריים למאפייניה הנקביים. איש ואישה מסמלים במיקרוקוסמוס את  כלל הכוחות ביקום ואת הצורך לאזן ביניהם. כאשר האיזון מופר, יש הרס. במקומות אחרים בזוהר הדבר בא לידי ביטוי בצורך לאיזון בין מידת  הדין למידת הרחמים, בין יסוד האש ליסוד המים או בין הגוף לנפש.

יצירת הרמוניה בין הצדדים נקראת שלום, וכפי שהגדיר את זה רבי נחמן מברסלב על בסיס הזוהר,  'ומה הוא השלום? שמחבר תרי הפכים, כמו שדרשו רבותינו…"עשה שלום במרומיו", כי זה המלאך מאש, וזה ממים, שהם תרי הפכים, כי המים מכבה אש, והקב"ה עושה שלום ביניהם ומחברם יחד'. (לקוטי מהר"ן פ')

סיפור מיתת המלכים נחשב בקבלה משל ל'שבירת הכלים'. שבירת הכלים בקוסמולוגיה הקבלית מתארת מציאות בהתהוות, מציאות של שבר שנוצר מתוך חסר ומתוך אי-היכולת של הכלים להכיל את האור והשפע האלוהי. לפיכך הפתרון המוצע בזוהר הוא יצירת איזון, וממנו אפשר ללמוד על חשיבות ההכלה והאיזון ביהדות. אפשר גם לדרוש את המונח 'קבלה' במשמעות הכוח לקבל, להכיל את הדברים.

[1] ראו לדוגמה פרק ט.

[2] בהמשך הקטע הוא מפתח את הקשר שבין האדם ובין הבהמה: 'עבודת אלהים על ידי קרבנות היא עבודה מתקבלת אל הדמיון ההמוני הגס, ודוקא בזה מונחת נקודת גובהה…עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים באור חי העולמים, בחיים האלהיים ההולכים ושופעים, המחיים כל חי, השולחים אורם מרום גובהם עד שפל תחתיות ארץ, המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד….נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה. כשמשתחררת נפש הבהמה מאסור גוייתה על ידי המחשבה האנושית, בקרבן לד', מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאד מכוחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה'.

[3] ראו גם  זוהר פקודי ב:רנה ע"א),