בכמה מקומות בש"ס, נשנתה הלכה במטבע לשון אחיד בשם רבי יהושע בן לוי, ביחס לחיוב נשים במצוות מסוימות:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס" (מגילה ד ע"א).

"אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג ע"א).

"ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס" (פסחים קח ע"א).

שלושת מצוות אלו הנן מצוות עשה שהזמן גרמא. לכן, לפי הכלל הנקוט במשנה במסכת קידושין פרק א' משנה ז' – "וכל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות" – נשים היו אמורות להיפטר ממצוות אלו. חידושו של רבי יהושע בן לוי הינו, שלמרות זאת, נשים חייבות במצוות אלו מפני "שאף הן היו באותו הנס".[1]

בביאור נימוק זה נחלקו רבותינו הראשונים. רש"י ביאר בפירושו לפסחים ולשבת שהכוונה היא שהנס נעשה על ידי אשה.[2] וזה לשונו בפירושו לפסחים קח ע"ב ד"ה שאף הן היו באותו הנס:

"כדאמרינן (סוטה יא, ב) בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, וכן גבי מקרא מגילה, נמי אמרינן הכי, דמשום דעל ידי אסתר נגאלו, וכן גבי נר חנוכה במסכת שבת (כג, א)".

ביחס לחנוכה, רש"י מפרט בפירושו למסכת שבת כג ע"א ד"ה היו באותו הנס:

"שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס".[3]

לעומת זאת, רש"י עצמו מבאר אחרת בפירושו למסכת מגילה ד ע"א ד"ה שאף הן היו באותו הנס:

"שאף על הנשים גזר המן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים וגו'".

ביאור זה אומץ על ידי בעלי התוספות, שציינו שכך עולה מהלשון "אף", וכן מניסוח ההלכה המקבילה לדברי רבי יהושע בן לוי בירושלמי – "שאף הן היו באותו הספק, משמע באותה סכנה דלהשמיד להרוג ולאבד".[4]

ביאור זה שונה מקודמו באופן מהותי ביחס לטיב ההלכה שנשנתה בו. בעוד שההסבר הראשון מדגיש את חובת האשה על רקע השתתפותה בעשיית הנס,[5] הסבר זה מדגיש את חובת ההודאה המוחלטת לקב"ה על ידי מי שנעשה לו נס, כך שמסגרת פטור רגילה לא תופסת לגביו. רעיון זה נראה מבחינת משקלו הדתי והיסוד הרעיוני הגלום בו כיסודי יותר. הסבר זה אף פשוט יותר בלשונו של רבי יהושע בן לוי. וצריך עיון מדוע ביאר רש"י בפירושו הראשון, כפי שביאר.

ייתכן, והסיבה לכך נעוצה בניסיון של רש"י לתרץ באופן סמוי קושייה שנשאלה במפורש על ידי בעלי התוספות.[6] בעלי התוספות הקשו מדוע נאמר חידושו של רבי יהושע בן לוי רק ביחס למצוות אלו ולא ביחס למצוות נוספות. כך, במסכת מגילה ד עמוד א, כתבו תוספות ד"ה שאף הן היו באותו הנס:

"גבי מצה יש מקשה למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס".

מעין זה הקשו בעלי התוספות בפסחים קח עמוד ב ד"ה היו באותו הנס:

"והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דאף הן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי התם בעשה דאורייתא אבל בארבעה כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס".

ייתכן, וקושייה זו היא שגרמה לרש"י לבאר שפירוש נימוקו של רבי יהושע בן לוי הוא שהנס נעשה על ידי אשה. הסבר זה מסביר את צמצום דברי רבי יהושע בן לוי למקרים אלו בלבד, משום שהיקף המקרים בהם נעשה נס על ידי אשה הוא מצומצם יותר מאשר היקף המקרים בהם נשים נכללו בנס שנעשה לציבור.[7]

סבי מו"ר מרן הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, הציע תירוץ נוסף לקושיית התוספות. הדברים היו ידועים שנים רבות מפי השמועה,[8] וזכינו לאחרונה שנכללו בספרו החדש שנדפס זה עתה, "אגרות הגרי"ד הלוי",[9] באגרת שכתב בזמן שהותו בברלין לאביו הגאון ר' משה זצ"ל. וזה לשונו בהלכות חנוכה פרק ד הלכה ט-יא:

"נראה פשוט דכל הך טעמא של אף הן היו באותו הנס שייך רק לאותן המצוות דהנס הוא דין וחלות בפני עצמו בעצם קיום המצוה, דאיכא בה קיום של נס ופרסומי ניסא. למשל, הרי חזינן קידוש היום ונר חנוכה, נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, ולכאורה צריך עיון הלא גם בקידוש היום איכא פרסומי ניסא. אכן פשוט דדין של פירסומי  ניסא הוא דין וקיום בפני עצמו בעצם מעשה המצוה ואינו שייך לטעמה של המצוה אם הוא מפני הנס, ועל כן לא שייך זה אלא לנר חנוכה דדין נס ופרסומי ניסא נאמר בעצם מעשה המצוה וקיומה. ועוד יותר הרי בנר חנוכה  ומקרא מגילה נתקנה ברכה בפני עצמה שעשה נסים, הרי דהך דינא של נס הוא קיום בעצם החפצא של המצוה ונתקנה ברכה עליה. והרי הך שאף הן היו באותו הנס מצינו רק גבי נר חנוכה ומקרא מגילה וארבע כוסות, והוא משום  דבכל הני מצות דין נס אינו רק טעם המצוה אלא דנאמר בעצם קיום ומעשה המצוה, וכדחזינן דאיכא ברכה מיוחדת עליה, אבל קידוש ומצה, נהי דאיכא בהם זכרון הנס, אבל דין קיום וחלות בפני עצמם בעצם מעשה המצוה הרי ליכא, ואם כן לכאורה כל הך טעמא של אף הן היו באותו הנס לא שייך".[10]

תורף ההסבר הוא כי הנימוק המחייב נשים במצוות מפני ש"אף הן היו באותו הנס", אינו מתייחס לכל מצוה ומצוה אשר הרקע והטעם שלה כרוך בנס. נימוק זה מחייב נשים רק במצוות אשר בהן עצם המצוה היא לפרסם את הנס. תכונה מיוחדת זו, של חובת פרסום הנס, היא המייחדת את שלושת המצוות אשר ביחס אליהן רבי יהושע בן לוי חייב נשים. תורף דינו הוא, שמי שנעשה לו נס חייב לפרסמו. הסימן המובהק למצוה מעין זו הוא ברכת "שעשה נסים לאבותינו". ברכה זו הינה ברכה שנתקנה על חובת פרסום הנס המתגשמת במצווה. ברכה זו נתקנה לנר חנוכה ומקרא מגילה בצד ברכת המצווה המקדימה מצוות אלו – ברכת להדליק נר חנוכה וברכת על מקרא מגילה. כפל הברכות הוא על שום כפל הקיומים במצוות אלו – קיום של מעשה המצווה וקיום של פרסום הנס.

הדברים נכונים לא רק ביחס לנר חנוכה ומקרא מגילה, אלא אף ביחס לארבעת הכוסות.[11] אף שאין אנו מברכים בליל הסדר ברכת שעשה נסים, כבר כתבו הגאונים והדברים מופיעים בסדר רב עמרם גאון, שזאת משום שתוכנה של ברכת 'אשר גאלנו' חופף לתוכנה של ברכת שעשה נסים. רב עמרם תוקף שם את הנוהגים לברך ברכת שעשה נסים לאחר הקידוש בליל הסדר:

"ואין צריך לומר שעשה נסים. שכך אמר […] ראש ישיבה המקדש בפסח אין צריך לומר על הכוס שעשה נסים לאבותינו. מאי טעמא. שהואיל וצריך לומר למי שעשה לנו את כל הנסים האלו, ושם צריך להזכיר שיעבוד ועבדות ונס וגאולה, אינו צריך להזכיר כאן, ואם מזכיר שתי פעמים, מוציא שם שמים לבטלה. ובחנוכה ובפורים אנו אומרים אותה ברכה בפני עצמה, ששם אין קדוש ולא הגדה ולא סדר נסים כפסח. וכך מנהג בשתי ישיבות שאין אומרים".[12]

דבריו מעידים על כך, שהיו שנהג כן. ואכן, בחלק מנוסחי ההגדה מתקופת הגאונים שנמצאו בגניזה הקהירית, יש שמופיע בהם ברכת שעשה נסים.[13] התנגדותו של רב עמרם לאמירת ברכת שעשה נסים בליל הסדר, אינה על שום שלא מתאים לברכה בליל הסדר, אלא, כאמור, משום שהיא נאמרת במטבע ברכה ארוכה ומפורטת יותר – בברכת 'אשר גאלנו'. הסבר זה נקלט היטב בספרות הראשונים ומצוטט על ידי ראשונים רבים.[14]

סיכומו של דבר, ברכת שעשה נסים וברכת אשר גאלנו המלווה את נר חנוכה, מקרא מגילה וארבעת הכוסות מעידות על ייחודן של מצוות אלו כמצוות המחייבות לפרסם את הנס. במצווה שכל מהותה היא פרסום הנס, קבע רבי יהושע בן לוי שיש לחייב את כל מי שהנס נעשה לו.[15]

בעיון נוסף בסוגיות, עולה שחידושו של רבי יהושע בן לוי אינו דין שנאמר רק ביחס לנשים, אלא הלכה גורפת שנאמרה אף ביחס לפטורים נוספים. הכוונה היא לקטן ולעני. ואף כאן, הדברים נאמרו ביחס לשלושת המצוות הנ"ל.

שנינו בפסחים קח עמוד ב:

"תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא, מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו. אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו".

הרשב"ם שם מסביר את הטעם לחיוב תינוקות בארבעה כוסות:

"שגם הם נגאלו".

הסבר זה דומה להסברו של רבי יהושע בן לוי – "שאף הן היו באותו הנס". אוסיף, שהדברים אמורים גם לשיטת ר' יהודה שהקשה "וכי מה תועלת לתינוקות ביין"? אף ר' יהודה מודה שיש לשתף קטנים בליל הסדר, אלא שלדעתו יש לשתפם בצורה המתאימה להם.

ומארבעה כוסות למגילה. שנינו במשנה מסכת מגילה פרק ב משנה ד:

"הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן רבי יהודה מכשיר בקטן".

בביאור משנה זו נחלקו הראשונים. בעלי התוספות ביארו שמחלוקת התנאים היא ביחס לקטן שהגיע לחינוך. המחלוקת היא סביב השאלה האם קטן החייב רק מדרבנן, יכול להוציא ידי חובה גדולים במקרא מגילה שאף היא מצוה מדרבנן. בלשון בעלי התוספות המחלוקת היא האם קטן שהוא "תרי דרבנן", יכול להוציא ידי חובה גדול שהוא רק "חד דרבנן".[16] אולם, ראשונים אחרים – הראבי"ה והרשב"א, בהסתמך על סוגיית הירושלמי, ביארו ששיטת ר' יהודה בנויה על אדני תפיסה שקטן יכול לקרות את המגילה משום שאף הוא היה באותו הנס. שכן שנינו בירושלמי במגילה על אותה משנה:

"בר קפרא אמ' צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטני' שאף אותם היו בספק ר' יהושע בן לוי עבד כן מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון".[17]

על סמך ירושלמי זה כתב הראבי"ה בסימן תקס"ט:

"ומיהו נראה לי כיון דתלי טעמא מפני שהיו בספק ואפילו קטן שלא הגיע לחינוך רק שיודע להבין צריך לשמוע מקרא מגילה, כדאמרינן מידי דהוי אנשים ועמי הארץ, ומסקינן אלא פרסומי ניסא, פירוש שיודע לשאול ומפרסמין הנס להם".

הרשב"א תוך שימוש בלשון הירושלמי כתב:

"ור' יהודה דשרי הכא היינו טעמא משום דאף הקטנים היו בספק, והיינו דלא שמעינן ליה דפליג בקריאת ההלל, ולא בפריסת שמע".[18]

דהיינו, בניגוד לבעלי התוספות שראו במחלוקת התנאים מחלוקת כללית הנוגעת ליכולת של קטן להוציא אחרים ידי חובה, הראבי"ה והרשב"א סבורים ששיטת ר' יהודה נאמרה רק ביחס למקרא מגילה, "משום דאף הקטנים היו בספק".

ביחס לנר חנוכה, יש גמרא מפורשת בשבת, בה מפורש שקטן לא יכול הדליק נר חנוכה. שכן שנינו שם כג ע"א , תיכף לפני המימרה של ר' יהושע בן לוי ביחס לחיוב נשים:

"והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן – לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס".

הרי שמפורש בגמרא זו שאין להחיל את דינו של ר' יהושע בן ל וי ביחס לקטנים, וכי יש לחלק בזה בין נשים ובין קטנים.

ברם, בעל העיטור סייג גמרא זו בכתבו:

"ומסתברא כשלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך איכא מנהגא ואזלינן בתר מנהגא גרסי' במגילה".[19]

לשונו משובשת קצת, ועל כן אצטטו בפרפרזה כפי שהביאה הר"ן:

מיהו כתב בעל העיטור ז"ל דאם הגיע לחינוך מותר והכל תלוי במנהג כדאמר בירושלמי דמגלה מכאן ואילך התקינו שיהו קטנים קורין לרבים".[20]

בעל העיטור הסתמך על שיטת ר' יהודה ביחס לקטן במקרא מגילה. משמעות דבריו היא, שהוא סבר שיש להשוות את הדין בנר חנוכה ביחס לקטן לדינו של קטן במקרא מגילה.

סיכומו של דבר, צירוף מקורות שונים מעלה כי בשלושת מצוות אלו שיתפו קטנים מפאת הנימוק של "אף הן היו באותו הנס".

שנינו במשנה בתחלת פרק ערבי פסחים:

"אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי".

הלכה זו הובאה על ידי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ז. ברם, הלכה זו לא הובאה על ידו במסגרת הלכות צדקה בהלכות מתנות עניים. מסתבר, כי אין הלכה זו מתחייבת במסגרת הלכות צדקה. בהלכות מתנות עניים פרק ז נפסק שיש למלא את כל מחסורו של העני. ברם, הדוגמאות כולן הן של מחסור גשמי. נראה שמצות צדקה לא כוללת בתוכה את החובה לספק את צרכיו הרוחניים של העני. החובה לספק ארבעה כוסות אינה כלולה, אפוא, במצות צדקה אלא מהווה חיוב מיוחד. דבר זה מתבאר מדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה פרק ד הלכה יב:

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".

כותב המגיד משנה על אתר:

"נראה שלמדו ממה שנתבאר פרק ז מהלכות חמץ ומצה שאפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות, והטעם משום פירסומי ניסא, וכל שכן בנר חנוכה דעדיף מקדוש היום".

הרי שמתבאר מדבריו שבכל המצוות, אדם שאין לו מה לאכול פטור ממנה מדין אנוס.[21] רק במצוות של פירסומי ניסא חייב אף העני, משום פירסומי ניסא.[22] אוסיף שביחס לפורים, החובה לשתף עניים מפורשת כבר במגילת אסתר עצמה במסגרת מצות מתנות לאביונים. הרי שביחס לשלוש מצוות אלו אף העני חייב להשתתף בהן, וזאת משום שבמצות פירסומי ניסא אין פטור.

העולה מכל הנ"ל הוא כי הלכתו של ר' יהושע בן לוי המחייב נשים במצות פירסומי ניסא, הינה הלכה רחבה יותר הקובעת כי אין מקום לפטורים בחובת פרסום נס שנעשה לאדם. מסגרת הפטור הרגילה הפוטרת נשים, קטנים ואנוסים (עני) אינה תופסת ביחס למצות פירסומי ניסא. על בעל הנס להכיר בניסו ולפרסם את חסדיו של הקב"ה.

בפתיחת הדברים ציינתי לקיום מצות פירסומי ניסא בשלוש מצוות אלו, שסימנה ברכת שעשה נסים. לסיום, ברצוני להצביע על מאפייני פרסום שיש למצוות אלו.

פרסום כשמו כן הוא – לפרסם לאחרים. לכשנבחן את מאפייני שלוש מצוות אלו נוכל להבחין בכך שיש בהם פנייה לאחרים, להם אנו מבקשים לפרסם את הנס שנעשה לנו.

אפתח בארבע כוסות. מסתבר כי כאשר חז"ל דיברו על ארבע כוסות שכוונתם היתה למסגרת הכללית של ליל הסדר. היות וההגדה נאמרת על סדר הכוסות, הם מסמלים את המסגרת של הלילה כולו, שבמוקדו מצות סיפור יציאת מצרים.[23] כאשר המשנה בתחילת ערבי פסחים קבעה שעני חייב בארבעה כוסות, מסתבר כי היא קבעה שהוא חייב בסיפור יציאת מצרים.[24] והנה, מצוה זו מכוונת כולה כלפי סיפור לאחרים – לבנים. כל כולה של מצוה זו מכוונת כלפי הנחלת סיפור יציאת מצרים וההזדהות עמו לדור הבא לבנים. כך בתורה שבכתב המצוה תמיד מתוארת כאבא המספר לבניו, וכך גם בתורה שבעל פה. הברייתא בפסחים דף קטז עמוד א כתבה:

"תנו רבנן: חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה".

הרי שכל מסגרת מצוה זו מתוארת כמתבצעת באמצעות שאלה ותשובה. אפילו כאשר אדם נמצא בינו לבין עצמו, הברייתא אומרת "הוא שואל לעצמו". בו בזמן הוא מתפקד כשואל וכמשיב.

ביחס לנר חנוכה, חובת ההדלקה היא להניח את הנר על פתח ביתו מבחוץ. הנר פונה לבני רשות הרבים ומפרסם להם את הנס. אחת מההלכות המיוחדות בחנוכה זה ברכת הרואה את נר חנוכה.[25] הלכה זו מבטאת את הדו שיח בין מפרסם הנס ובין הרואה הקולט את המסר ומברך על כך.

אף ביחס למקרא מגילה, יש לשים לב לניסוח ההלכה בירושלמי שכבר צוטט לעיל:

"בר קפרא אמ' צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטני' שאף אותם היו בספק ר' יהושע בן לוי עבד כן מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון".

בבה"ג מופיע שאשה אינה יכולה להוציא אנשים ידי חובה בקריאת המגילה.[26] דינו מבואר בראבי"ה בסימן תקס"ט שחייבו נשים בשמיעת המגילה אך לא בקריאתה. דבריו תואמים את נוסח ההלכה שצוטטה מהירושלמי. באחרונים יש שניסחו על רקע זה, שישנם שתי חובות אף במצות מגילה – חובת קריאה וחובת שמיעה.[27] הרי שאף במקרא מגילה, ממד הפרסום המכוון לאחרים מתקיים בחובה כפולה זו.

[1] ראה: תוספות מסכת פסחים דף קח ע"ב ד"ה שאף הן היו באותו הנס, שכתבו וז"ל: "ואי לאו האי טעמא לא היו חייבות משום דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא אף ע"ג דארבעה כוסות דרבנן כעין דאורייתא תיקון".
[2] כפי שאנו למדים מדברי הרשב"ם בפירושו לפסחים ק"ח ע"ב ד"ה שאף הן היו באותו הנס, הפירוש במקורו הוא של "מורינו הלוי", דהיינו ר' יצחק הלוי, רבו של רש"י.
[3] התוספות בפסחים קח ע"ב ד"ה היו באותו הנס, הבינו שהכוונה ליהודית. וראה את המקורות שציין ארליך עמ' 152.
[4] תוספות פסחים קח ע"ב ד"ה היו באותו הנס. ניסחתי את הדברים בצורה זו, שכן הלכה זו מופיעה בירושלמי בשם בר קפרא. מסתברים דבריו של ארליך בעמ' 145-147, שניסוח ההלכה בירושלמי הוא הניסוח הראשוני של הלכה זו, וכי ההלכה בבבלי הוא ניסוח מפותח ומאוחר יותר.
[5] ראה את הצעותיו של ארליך עמ' 155-156.
[6] ראה: ארליך עמ' 153-154.
[7] אעיר שרבנו תם חייב נשים בסעודה שלישית משום שאף הן היו באותו הנס של ירידת המן. ראה שו"ת ספר הישר, מה' רוזנטל, סימן ע סעיף ד. לדעתו, ניתן להרחיב את יישום העיקרון של ריב"ל אף למקרים נוספים. המהר"ם חלק עליו בתשובות מהר"ם דפוס ברלין סימן תע"ג (נדפס גם בתשובות ופסקים ומנהגים למהר"ם מרוטנברג, מה' י"ז כהנא, ירושלים תשי"ז, עמ' ריט-רכ), בכתבו: "מ"מ לא שייך האי טעמא דאף הן היו אלא היכא דהמצוה באה על הנס שאירע לישראל שהיו בסכנה ונמלטו, דומיא דמגילה ובד' כוסות ובנר חנוכה".
[8] הדברים מובאים על ידי קנרפוגל (לעיל, הערה 1) ובספר הררי קדם סימן קעג בשם אבי סבי הגאון הרב משה סולובייצ'יק זצ"ל. וכך במשך כל השנים בהם הדברים היו ידועים לי מפי השמועה בלבד, הם היו ידועים לי בשמו. ברם, באגרות הגר"יד הלוי הדברים מופיעים באגרת שכתב סבי הגרי"ד זצ"ל. הוא מסיים את האיגרת במשפט הבא: "אינני זוכר אם העירותי כבר בזה או לא".  ייתכן שהוא עצמו חידש הסבר זה או שמא המשפט האחרון מותיר מקום עדיין לחשוב שייתכן והוא שמע הסבר זה קודם לכן מאביו.
[9] אגרות הגרי"ד הלוי – מכתבי הלכה ודברי תורה של רבינו הגאון יוסף דוב הלוי סאלאוויציק זצוק"ל, ירושלים תשס"א.
[10] אגרות הגרי"ד הלוי, עמ' צא-צב.
[11] בזמן שסבי הגרי"ד זצ"ל כתב את הדברים, הוא ככל הנראה לא היה מודע לדברי הגאונים. שכן, הוא כותב שם: "ואף דבארבע כוסות ליכא לברכה זו, הוא משום דכל עיקרה של ברכה לא ניתקנה גבי ארבע כוסות וגם עצם ברכת המצוה ליכא". הרי שהוא הציע הסבר אחר המרווח פחות. ברם, גם אצל קרנפוגל וגם בהררי קדם כבר מובאים דברי הגאונים בשם הרב עצמו. ככל הנראה, הוא נעשה מודע להם לאחר כתיבת האיגרת בברלין, שם שהה בצעירותו.
[12] סדר רב עמרם גאון, מה' דניאל גולדשמידט, ירושלים תשל"ב, סימן עט עמ' קיא.
[13] ראה: דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח ותולדותיה, ירושלים תש"ך, עמ' 6; שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 61.
[14] סיכום של הראשונים הנ"ל ניתן למצוא אצל הרב מ"מ כשר, הגדה שלמה, ירושלים תשכ"ז, עמ' 86-89.
[15] קנרפוגל, עמ' 126, זיהה הסבר זה עם דברי המהר"ם שהובאו לעיל הערה 8. ברם, סבורני שאין תורף הדברים אחיד. הסתייגותו של המהר"ם מדברי ר"ת אינו על שום העדר חיוב פרסום כמאפיין של סעודה שלישית, אלא על שום טיב הנס הכלול בדברי ריב"ל. לדעת המהר"ם הגדרת הנס בדברי ריב"ל כוללת רק הצלה מסכנה, מה שלא אירע בירידת המן. ברם, אין הכרח שבכל הצלה מסכנה שנתקנה חובת פרסום.
[16] ראה תוספות מגילה יט ע"ב ד"ה ורבי יהודה מכשיר.
[17] ירושלמי מגילה פ"ב ה"ה, ע"ג ע"ב.
[18] חידושי הרשב"א למגילה יט ע"ב ד"ה הא דתנן חוץ מחרש שוטה וקטן, מה' ח"ז דימיטרובסקי עמ' קכ.
[19] ספר העיטור, מהדורת ר' מאיר יונה, דפוס צילום ירושלים תשמ"ז, ח"ב, עשרת הדברות, הלכות חנוכה, קטו עמוד ב.
[20] ר"ן על הרי"ף, ברב אלפס לשבת, י עמוד א ד"ה האי נר חנוכה.
[21] אף כי הדברים נראים לי מוכחים מהסבר המגיד משנה, הם מעוררים השתאות. וכי מדוע לא נכלול את צרכיו הרוחניים של אדם תחת המושג של מילוי "די מחסורו אשר יחסר לו"? וכי במה גרע רכישת חפצי מצוה שאין ביכולתו של אדם לרכשם מפאת עניו, ממימון בגדים או סוס לרכב עליו? הנראה מכאן הוא שאין מצוות נחשבות כצרכיו הפרטיים של האדם, וממילא אין הן נחשבות "מחסורו אשר יחסר לו". תפיסה מעין זו משתקפת בהסבר הרמב"ם למקור ברכת המצוות בהלכות ברכות פרק א הלכה ג שכתב: "וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה". כפי ששמעתי מסבי מו"ר הגרי"ד זצ"ל, משמע מדבריו שיש לברכת המצוות אופי ומעמד של מתיר בדומה לברכת המצוות. משמעות הדברים היא, שיש להניח אף ביחס למצוות שהן שייכות לקב"ה כל עוד שלא בירך האדם ונטל רשות לקיים את המצווה. תפיסה זו משתקפת אף ביחס לחובת צדקה המניחה שאין חפצי מצווה צרכיו של האדם.
[22] יש לשים לב להבחנה בדברי הרמב"ם בין ארבע כוסות ובין חנוכה. בעוד שבארבע כוסות ציטט את לשון המשנה "לא יפחתו לו מארבעה כוסות", ביחס לנר חנוכה קבע "שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". הרי שהבחין ביניהם – בעוד שהחובה לממן לו ארבע כוסות מוטל על אחרים, בנר חנוכה החובה מוטלת על העני. ברם, משמע מדבריו שאינו יכול לבקש מאחרים שיממנו לו שמן ונרות. ביאור החילוק הוא פשוט. אכן, היות ואין מימון חפצי מצווה כלול במסגרת מצות צדקה, לכן לא ניתן לבקש מאחרים מימון עבור נר חנוכה. החובה המיוחדת של עני להדליק נר חנוכה, היות והיא מצוה של פירסומי ניסא, מטילה את המימון עליו. באופן עקרוני כך היו אמורים להיות פני הדברים אף ביחס לארבע כוסות. אלא שהיות ומצוה זו כרוכה בקביעת תפריט האכילה והשתיה של העני, הרי שלאחר שנקבעה החובה לשתות ארבע כוסות, הרי שמכאן ואילך אנו רואים בזה את תפריט האכילה של העני לאותו לילה, ולכן הוא רשאי לגבותו מאחרים. דבר זה מוכח מכך שהמשנה אומרת שהגביה היא מן התמחוי. והרי התמחוי מיוחד לסיפוק ארוחות ולא למימון של מצוות. הרי מוכח שהיכולת לגבות מאחרים מבוססת על גביה של מזונו של האדם.
[23] כך כתב הטור באורח חיים סימן תעב: "ואחד אנשים ואחד נשים חייבים בהם ובכל מצות הנוהגות באותה לילה כגון מצה ומרור", ובבית יוסף על אתר כתב: " נשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס ומטעם זה צריך לומר שהן חייבות בכל מצות הנוהגות באותו הלילה וכמו שכתב רבינו".
[24] הדברים עוד יותר מסתברים לכשלוקחים בחשבון את הערתו של הגר"ח מבריסק שציין לדברי התוספות בפסחים צט עמוד ב ד"ה לא יפחתו לו, שמדבריהם משתמע שהתלבטו האם חובת ארבע כוסות מתמצית בשתיית הכוסות או באמירה הנאמרת עליהן. אם חובת אמירה נשנתה כאן, הרי שברי הדבר שבארבע כוסות הכוונה היא לתוכני האמירה הנאמרים בליל הסדר. לכל העניין עיין בחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ט.
[25] לליבון ברכת הרואה עיין במאמרו של אבי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, "בענין חיוב סומא בנר חנוכה" הדרום נ (תש"ם), עמ' 184-206.
[26] ראה הלכות גדולות, מה' ע' הילדסהימר, ירושלים תשל"ב,, עמ' 406.
[27] עיין בהררי קדם סימנים קצא, קצג.