שנת השמיטה, המאחדת את ההתגלות האלוהית הן במימד הזמן והן במימד המקום, מאפשרת הופעה גדולה וקבועה של קדושה במציאות. במהלך שנת השמיטה יכול כל אדם ואדם, באופן פשוט ונגלה, לקדש את עצמו ואת קנייניו ולחזור לגן עדן- בעולם הזה

בעולמנו, עולם החומר, ניתן לפגוש כפעם בפעם בהתגלויות אלוהיות. הופעתו של הקב"ה בעולם, בחזיון של קדושה, אפשרית באופן פתאומי וארעי, אך ישנן במציאות גם נקודות מפגש קבועות של ה' עם המציאות. נקודות אלו, הופעות קבועות של קדושה, מצויות במרחבים השונים של הקיום המציאותי. האדם יכול להיפגש עם ה' באופן קבוע על ציר הזמן: בכל שבעה ימים ישנו יום אחד, מיוחד, שבו האדם שובת ממלאכתו ומידמה לאלוהיו. מפגש כזה אפשרי גם במימד המקום, ובארץ ישראל, בירושלים ובבית המקדש מצויה התגלות שכינה באופן קבוע בדרגות שונות. בכל אחד משני מרחבים אלה, הזמן והמקום, השנה והעולם, משרה הקב"ה את שכינתו באופן קבוע. והנה, בפרשת השבוע אנו מוצאים מצווה נוספת המקדמת את התקדשות האדם והעולם – מצוות השמיטה. בשנה זו שומט האדם את כלי המלאכה ואת מושכות השעבוד הכלכלי מידיו ומשבית את הארץ, מודה בסופיותו ובתלותו בבורא, ושב ומתחבר לבורא העולם. מצווה זו שונה ומיוחדת מאחר והיא משלבת את שני המימדים: בשנת השמיטה מצויה הקדושה הן במימד הזמן, בהיותה מצווה שקשורה בזמן, והן במימד המקום כמצווה התלויה בארץ. השמיטה, שבת הארץ, מהווה נקודת התקדשות מיוחדת במינה.

דיני השמיטה, ככלל, מוכרים לכל, ובארץ נוצרת מציאות חיים מיוחדת ושונה. על האדם נאסר לעבוד את אדמתו מעבר לצורכי קיומו הפרטיים. תנובת הארץ ניתנה לאדם לאוכלה, ולא לסוחרה, וכל עבודה שמטרתה להניב פירות מעבר לכך – נאסרה. כפועל יוצא, מלאכתו של החקלאי בשנת השמיטה מיועדת רק לשימור החקלאות והקרקע ולעיבודם הבסיסי. בנוסף, בשל איסור ספיחים, כל גידול וצריכת הירקות מצטמצמים, ולדעת הרמב"ם אף נאסרים לגמרי. אם כן, המציאות שנוצרת היא של אדם שצורך מפירות האילנות בארצו, שאותה הוא עובד ושומר. המרחק בין תיאור זה ובין תיאור המציאות בגן עדן לא רב, והדמיון מתבקש – בשנת השמיטה חוזר גן העדן ומופיע בעולם, וכשם שהאדם אכל רק מפרי עץ גן העדן, כך בשנת השמיטה עיקר האכילה היא מפרי העץ.

כפי שכבר כתבנו ופרסמנו כמה פעמים בהזדמנויות שונות, קיימת תנועה מתמדת בין המרחב האלוהי ובין המרחב האנושי. האדם, החי את חייו בעולם החומר, הנראה מנותק מהקב"ה, נדרש לנוע פנימה, אל הקדושה הפועמת בעמקי המציאות. מאידך, הנקודות והמקומות בהם מתגלה ה' במציאות אינן מנותקות בשאר העולם והקיום; הכהנים, משרתי ה' במקדש, הם אלה הממונים על הבאת דבר ה' אל העם ועל הפצת הקדושה בעולם. שנת השמיטה, המאחדת את ההתגלות האלוהית הן במימד הזמן והן במימד המקום, מאפשרת הופעה גדולה וקבועה של קדושה במציאות. במהלך שנת השמיטה יכול כל אדם ואדם, באופן פשוט ונגלה, לקדש את עצמו ואת קנייניו: על ידי החזרה לגן עדן שבעולם הזה, החזרה שהיא משמעותה של שנת השמיטה, יכול האדם לשוב אל המציאות הקדומה, המציאות שקודם חטאו של האדם הראשון, ולשהות בה. בשנת השמיטה הופכים האלוהי והאנושי למציאות אחת, מאוחדת, של קדושה המתגלמת במציאות כולה.