בפרשת שלח, מופיעה פרשיית ציצית אותה אנחנו אומרים כמה פעמים בכל יום. המבנה של פרשת שלח הוא קצת תמוה במבט ראשוני: הפרשה פותחת בסיפור המרכזי, פרשת המרגלים, ולאחר מכן יש רצף מצוות שהקשר ביניהן לא כל כך ברור – נסכים, חלה, העלם דבר של ציבור, פרשת המקושש וציצית.

בהתבוננות עמוקה אפשר לראות שרצף המצוות הזה מבטא תיקון למה שקרה בפרשת המרגלים. ראשית, פר העלם דבר של ציבור מתאים לתיקון הזה מאד. יש כאן חטא של העם ולכן מביאים קרבן. כך גם בהפרשת חלה, ולהלן נראה שגם פרשיית מצוות ציצית מופיעה כתגובה לחטא המרגלים.

הקשר הזה בא לידי ביטוי בפעלים שמרכזיים בפרשיית ציצית – השייכים לשורש 'תור'. המרגלים הולכים לתור את ארץ כנען. הציווי בפרשת ציצית מכוון שלא נתור אחרי לבבנו. יש כאן תיקון לראיה וההסתכלות לחטא המרגלים.

אך כיצד תיקון הראייה מהווה תיקון לסיור הקלוקל של המרגלים בארץ?

נתבונן במשמעות מצוות הציצית. בראש ובראשונה בנקודה אחת פשוטה- הציצית מורכבת משני רכיבים:

א.       הציצית – הפתילים

ב.        פתיל התכלת

הפתילים הינם ביטוי למעמד גבוה. אפשר לראות שמבחינה היסטורית לאנשים מוכבדים היו בגדים כאלה. כל בני ישראל, ללא הבדל בין מעמד למעמד ושבט ושבט, זוכים לבגד הזה "כולם בני מלכים". הרכיב השני הוא פתיל התכלת. התכלת מופיעה בציצית, בבניית המשכן ובבגדי הכהן הגדול. נראה שהתכלת מבטאת לא רק חשיבות מעמדית וחברתית , אלא גם מימד של קדושה. כמו שבגדיו של הכהן הגדול מעוטרים בתכלת, כך גם לכל אחד מישראל יש לפחות חוט אחד[1] שעשוי מהתכלת הזאת.

השילוב בין שני הרכיבים הללו, שהוא למעשה חיבור בין צמר ופשתן, יוצר מציאות של איסור שעטנז. העובדה הזאת מלמדת שיש קשר בין מצוות ציצית לשעטנז[2]. שעטנז הוא דבר מיוחד. איסור שעטנז מתאפשר ומותר בשני מקרים: אצל הכהן ובציצית, אך לסתם אדם בבגד פשוט זהו אסור. אך בשני המקרים יוצאי הדופן אנו מבינים שיש מימד נוסף הנלמד מהיתר שעטנז. באיסור כלאי הכרם התורה מסבירה את האיסור מהחשש "פן תקדש", כלומר יש כאן מימד של קדושה, משום שבשילוב כזה האדם יוצר מציאות שלכאורה רק הקב"ה יכול לברוא. גם בבשר בחלב יש את אותה אמירה – לאדם אסור לעשות הרכבות שאותם לא עשה הקב"ה.

לכן פתיל התכלת, שכולל בתוכו שעטנז, מלמד שבכל אחד ואחד מישראל יש בחינת מלך ובחינת כהן. באדם הישראלי יש בו קדושה מיוחדת. אך מעמד מיוחד זה מוביל אותנו לחובה שלנו – "למען תזכרו ועשיתם..והייתם קדושים". הפועל לעשות חוזר כאן כמה וכמה פעמים, כי זה מחייב אותנו לעשייה של מצוות ה'. במעמד הר סיני, הקב"ה אומר לעם ישראל – שעם ישראל הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובגד הציצית מבטא את המציאות הזאת..

הנקודות הללו שופכות הרבה אור על המשמעות של מצוות ציצית, אך עדיין ישנה שאלה – לאן מצוות ציצית אמורה להוביל?איזה אורך חיים ניתן להפיק ממנה? כיצד משתלבות הראייה והזכירה במצוות ציצית? ומדוע יש קישור ליציאת מצרים?

בכדי להבין טוב יותר את הייחוד של מצוות ציצית, נשווה אותה למצוות תפילין, שבמציאות היום יומית בחיינו הן מגיעות ביחד, אך למרות זאת לכל אחת מהן יש את המיוחד שבה. בציצית אנו פוגשים בשורש ק.ד.ש, מה שאין כן לגבי התפילין. נראה הסיפור של התפילין הוא שונה. נברר בתחילה מה קורה לאדם שמניח תפילין, ומה קורה לאדם שמתעטף בציצית.

בתפילין – יש בראש ובראשונה שינון. דיבור בדברי תורה, ורק אח"כ הנחת תפילין. הדבר הראשון הוא להניח את הדברים על הלב, להנחיל לילדים. כלומר, הפנמה של הרעיון. לאחר התהליך הזה – מגיע השלב בו מבטאים אותו כלפי חוץ – קושרים על הגוף ומניחים על פתח הבית. קודם יש תהליך הפנמה של ערך שמוביל לעשיה של הרעיון. אך בציצית – הרעיון הפוך. יש מצוות לעשות ציצית, לשים על הבגד, לראות אותו ובעקבות הראייה מגיעה הזכירה. הפעולה הזאת יכולה לגלגל אותי למצב בו אני רואה את הדברים ומפנים אותם פנימה. אלו שני תהליכים הפוכים.

ההבדל קיים גם בין הפרשיות בקריאת שמע. בפרשה הראשונה העניין הוא קודם להפנים. אבל בפרשת והיה אם שמוע – ההכוונה היא לקיים מצוות והתוצאות של אי קיום המצוות ח"ו. המיקוד הוא בעשיה, ליישם את הערך בפועל בחיי המעשה.

כל הנ"ל מעורר את השאלה היסודית – מדוע יש הבדל בין ציצית לתפילין?

בכדי לענות על שאלה זאת נבונן בעוד כמה ביטויים המופעים בכל אחת מהפרשיות הללו:

בפרשת תפילין המילה המובהקת היא – "ואהבת". פרשיית התפילין היא ביטוי לאהבת הקב"ה. "הדברים האלה", מבטאים את האהבה של הקב"ה, את החובה לאהוב את הקב"ה, חובה שמיוחדת לספר דברים, ספר הכניסה לארץ. וזוהי קריאה לאדם לכונן מערכת יחסים כזאת עם אלוקיו. כאשר אדם אוהב מישהו, הוא קודם כל מכונן את הרגש פנימה ולאחר מכן מראה זאת כלפי חוץ, ומביא אותו לידי ביטוי. זאת גם מצווה הדדית – גם הקב"ה מניח תפילין [3] ונוצרת כאן מערכת יחסים הדדית.

אבל בפרשיית הציצית, אין ביטוי של האהבה. היא בגד של קדושה. זה לא בגד של אהבה. המפגש עם הקב"ה בא לידי ביטוי דווקא דרך ההתמסרות וההכרה שהקב"ה הוא המוחלט. האדם מבין שהקודש קיים במציאות והוא מתמסר אליו. אורח חיים שאדם נאמן אליו והוא מקיים אותו. אלו מצוות שבאות מלמעלה, ואדם עושה אותם.

ולכן חשוב לחבר כאן את יציאת מצרים. ספר דברים מכין אותנו למערכת יחסים אחרת עם הקב"ה. האדם לא כל הזמן נמצא צמוד למשכן, ולכן צריך לכונן יחסים של אהבה. אך בפועל הכל מתחיל ביציאת מצרים, שם הקב"ה גאל את עם ישראל לא מתוך בחירה, אלא הקב"ה מוציא וגואל את עם ישראל. יש כאן מערכת יחסים שקיימת לכל אורך תקופת המדבר. וכך הוא גם מעמד הר סיני, שבו האדם עומד וסופג את האור העצום הזה. יש משכן, נוכחות של גילוי שכינה. יש כאן המון עוצמה, שיש לה גם מחירים. כאן האדם עומד ומקבל את גילוי השכינה, ומתוך כך זה יחלחל פנימה.

אם כך, תפילין וציצית הן שתי בחינות שונות ואולי סותורת בעבודת ה':

אפשר לכוון את אורח החיים הדתי באופן כזה שנקודת המוצא תהיה החיבור וההפנמה, ומתוך כך יבוא המעשה. אבל אפשר גם להפך – קודם עשייה, מתוך מחויבות אל המסגרת, והעשייה הזאת, שלכאורה חיצונית לאדם תחלחל פנימה ותוביל להכרה עמוקה יותר. התפילין והציצית מבטאים מתח של שני קצוות בתוך עבודת ה'.

הדברים האלה מאד קשורים לעבודת ה' שלנו, דווקא למי שכבר נמצא בארץ ישראל ויש לו רצון עמוק להזדהות עם אורח החיים, התורה והמצווה, שמלווים אותו. רצון לבירור משמעותי של הדברים שמתוכם האדם פועל שיוביל ליצירת תורת חיים, שחיה ומפעמת בתוכי, ולא משהו מנוכר.

אבל צריך לזכור, שלכיוון הזה, שקיים גם אצלנו, יכול להיות מחיר כבד – לשכחת ה'. לטשטוש. לשקיעה באני של האדם. אולי זה מה שקורה למרגלים, הם מקבלים רשות לתור את הארץ, וכאשר הם חוזרים הם יודעים לחוות דעה רק מתוך עולמם. רק כלב ויהושע מדברים על עזרה משמים למרות העבודות הלא פשוטות שהמרגלים מציגים.

יש כאן חוסר מוכנות לעבודה בארץ ישראל. וכאן אפשר להבין את המקום החשוב של מצוות ציצית בהקשר הזה..

צריך לזכור: המצווה לא מנחה אותנו להיות רק במסגרת יבשה, אלא יש כאן מסגרת שקודמת להבנה של האדם. זה התיקון של חטא המרגלים, רגע לפני שאנו נכנסים לספר דברים, ספר אהבת ה', צריך להעצים את הרעיון של אהבת ה'.

האמירה של מצוות ציצית היא נכונה על האדם בכלל, כיוון שיש לנו פנטזיה להגיע למקום נקי לחלוטין, בחירה טהורה ללא מחוייבות כלל. אבל מציאות כזו בסופו של דבר, היא רק אשליה מתוקה, משום שהאדם מכיל רכיבים שמושפעים מהסביבה. הוא תמיד חלק ממסגרת, הדברים לא צומחים יש מאין.
רק התעסקות בדברים שקיימים, תביא מתוכה הגשמה של הדברים וצמיחה שלהם.

זאת הסיבה שמקדימים את ההתעטפות בציצית להנחת התפילין. דווקא מתוך ההקפה של מצוות הציצית, מתוך המסגרת, אפשר להביא לצמיחה. אלו לא בהכרח תהליכים סותרים, אלא תנועות שונות שיכולות להשתלב זו בזו, ולחזק האחת את השנייה.

יהי רצון שנזכה לאחוז בזה וגם בזה, ומתוך נאמנות לאהוב את הקב"ה.