אברי האהבה

הספר הקבלי הקדום, ספר יצירה, עוסק רבות בחשיבות הדיבור. והנה, בבואו למנות את שלושת 'אברי האהבה' הוא מונה את הלב ואת שתי האוזניים דווקא (ספר יצירה פרק ששי משנה ה). משמעות הדבר היא, שאמנם את האהבה אפשר וצריך להביע במילים, אך לדרגה הגבוהה יותר של האהבה נדרש הכוח להקשיב. לעתים קרובות הפן הזה מוחמץ במערכות יחסים. משום מה הדיבור נחשב לנתינה ואילו ההקשבה לקבלה, וכך, אדם האוהב את אהובתו רוצה להעניק לה ושח לה. ולעתים קורה שכל אחד מבני הזוג מחכה בקוצר רוח שבן זוגו יסיים את דברו כדי שיגיע תורו לדבר ולהעניק.

אבל האמת הפוכה. ההקשבה היא הביטוי המובהק לאהבה, ואילו חוסר הקשבה הוא סימן (וגם סיבה) לחוסר אהבה. כאשר אוהבים אדם, מעניין אותנו לשמוע מה יש לו לומר ולכן אנו רוצים ומסוגלים להקשיב לו.

ההקשבה עצמה אינה פסיבית אלא היא אומנות הדורשת מאמץ רב, ואכן יש אין-ספור רמות ואופנים של הקשבה. זכורה לי שיחה עם חתן טרי שסיפר לי במבוכה שהוא אינו מבין מה אשתו רוצה ממנו: היא מתלוננת שהוא אינו מקשיב לה, אבל לטענתו, זה כל מה שהוא עושה – בכל ערב היא מדברת שעות ואילו הוא, מקשיב. מהמשך השיחה התברר שהבחור חשב שדי לו לשמוע את המילים היוצאות מפיה, ואילו היא חיפשה הקשבה אמתית. אבל מהי הקשבה אמתית? הקשבה אמתית היא במילה אחת: נוכחות. איכות ההקשבה תלויה במידה שהאדם נוכח כאשר הוא מקשיב לזולת. בזמן שמקשיבים צריכים להתנתק מן המחשבות והטרדות ולהיות פנויים לחלוטין לזולת. הקשבה מתוך נוכחות היא שמאפשרת לאדם המדבר להפיג את בדידותו הקיומית ומאפשרת לו שלא להיות לבד ברגשותיו ובסיפורו האישי. כאשר מקשיבים ונותנים למילים להיכנס עמוק לתוכנו, זו הדרך שבה אנו מכילים את הזולת ומקבלים אותו. נראה שלהיות עם הזולת במקומות הפנימיים שלו, מתוך קבלה והכלה, זו בדיוק אהבה.

בטקס החתונה היהודי, הגבר הוא הנותן והוא המדבר. התובנה על משמעותה של ההקשבה מלמדת שדווקא לאישה ניתן התפקיד הבכיר – ההקשבה למילות האיש וקבלת הטבעת ממנו הן ביטוי לקבלתו ולהכלתו. על שם ההכלה של שניהם יחד נקראת האישה בחתונה 'הכּלה'.

מאזין ומקשיב

יסוד מרכזי בספר היצירה הוא שהדיבור הוא תכונה אלוהית, ועל ידי הדיבור האדם מידמה לאלוהים. אולם גם ההקשבה, במקורה, היא תכונה אלוהית. בתפילת ימים נוראים אומרים 'אל רם ונישא… מאזין…ומקשיב'. פעמים רבות איננו רואים מענה לתפילתנו במציאות. אבל גם כאשר התשובה שלילית,  האמונה שאלוהים נוכח וקשוב לתפילתנו, מאפשרת לנו לחוות את אהבתו אלינו תמיד.  

שמע ישראל

הדרישה הבסיסית ביותר מכל יהודי היא להקשיב: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה'  אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' (דברים ו,ד). בפסוק הבא אחריו רואים שמתוך ההקשבה מגיעים לאהבה: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'. בשני הפסוקים האלה אנו מוצאים את אברי האהבה שמנה ספר היצירה – אוזניים ולב.

תוך כדי קריאת  'שמע ישראל' נהגו ישראל לכסות את העיניים. את משמעות הדבר נוכל להבין מתוך התבוננות בספר 'הנסיך הקטן'; הדבר החשוב באמת סמוי הוא מן העין וצריך לראותו מהלב. עצימת העיניים מאפשרת אפוא להגיע לריכוז עמוק, וכשמקשיבים באמת רואים עם הלב.

תוכן ההקשבה של 'שמע ישראל' הוא: 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ'. כלומר בכל מקום חווים חוויה זהה: ה' אחד. המשמעות העמוקה של חוויה זו אינה רק שאין שני אלוהים בעולם, אלא ש'אֵין עוֹד מִלְבַדּו' ( דברים ד, לה), ו'לית אתר פנוי מיניה' (תיקוני זוהר, קכב ע"ב אין מקום פנוי ממנו). כלומר אלוהים נוכח בכל דבר, והאלוהים האחד הוא יסוד האחדות בעולם,ומתוך האחדות מגיעים לאהבה. כשאדם חווה את האחדות בכל מקום הוא חווה לא רק את קרבת אלוהים, אלא הוא מבין שגם הוא חלק מן האחד, מן האחדות. ידוע שלמילה 'אחד' ולמילה 'אהבה' יש את אותו ערך בגימטריה (13). אהבה פירושה להתאחד עם הזולת, ממש כמו הסיפור בגן עדן שמייצג את אב הטיפוס של זוגיות:  'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (בראשית ב, כד).

'שמע ישראל' באשראם של האֵם

נקודת המפנה שהחזירה את דוד זלר  מנזיר הודי  אל חיק היהדות הייתה רגע של הארה שהוא חווה דווקא כאשר התכונן לפגישה עם האֵם, ראש האשרם של  שרי אורובינדו:

במהלך המדיטציה, קודם שפגשתי את האם, התחלתי לומר מנטרה שנלמדה באשראם. לפתע חשתי זרם כמעט חשמלי. הבזק של אור לבן הופיע, וראיתי ושמעתי את המנטרה היהודית הבסיסית של הכרה באחדות ה', 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד'. החיזיון לווה בתובנות וגילויים ברבדים רבים של עומק ושל משמעות – לא שכלית, אלא חווייתית, ולא בראש, כי אם בלב. חוויתי את המילים 'שמע ישראל' כקריאה לשמוע ולהאזין מתוך עומק העצמי והנשמה שלי…ובאותו רגע חוויתי ממש שאחדות ה' אין פירושה היות ה' האל היחידי או האל המונותאיסטי היחידי. האחד האלוהי הוא אחד כולל-כול, האחד הכולל את כל מה שמצוי בבריאה ואת כל מי שהוא חלק ממנה. הייתי כהלום רעם, ולרגע חשתי שאני מתמזג עם הנצח. הרגשתי וידעתי בבירור שאני חלק מן השלמות. הייתי אחד עם ה'. הייתי שוב בבית.

מאותו יום התחלתי לומר 'שמע ישראל' כמנטרה אישית הספוגה בכל הגילויים שהאירו לי. (עמ' 136-135).

כאשר סיפר זלר לאנשי אשרם על החוויה היהדות שחווה, סיפרו לו שהאֵם עצמה ממוצא יהודי. אחרי שנים גילה זלר שהאם הייתה תלמידה של מקובל בצרפת בשם תאון, והתברר לו שהסמל של האשרם – מגן דוד ופרח לוטוס – הוא הסמל של אותו מקובל צרפתי, והשילוב של הפרח במגן דוד נוצר בהשראת שיר השירים, שם ישראל משולים לשושנה.

כך זלר מסכם את הגילוי שהשיב אותו אל חיק היהדות:

הלכתי את כל הדרך להודו כדי לחוות את המשמעות העמוקה של 'שמע ישראל', של אחדות ה', לב היהדות. הפכתי ליהודי שומר מצוות, וכעת אני כאן בירושלים, מגלה שהאוצר טמון בביתי שלי. שוב למדתי לדעת שביהדות ישנה מסורת עתיקה ועמוקה של מדיטציה. אינני רק מייבא ומאמץ משהו מן המזרח הרחוק. אינני רק שוקע בפינוק עצמי מופרז. אני מתחבר אל מסר עתיק וחי. גם למדתי לדעת שמאחורי השאלות או הדיונים המיותרים או המטרידים ביותר לכאורה … מסתתר אלוהים אוהב וצוחק שקורא לי – וגם לך – הביתה (שם, 188).

זלר עבר בדרכו 'הביתה' בעוד תחנה; הוא פגש בחסיד ברסלב, הרב גדליה קניג. זלר נכס לשיעור ומצא שם את הרב קינג מלמד קטע  מספרו של רבי נחמן מברסלב שעסק ביחסי ישראל והעמים. בעודו מבאר את הקטע הוסיף הרב קניג:  

לפעמים אדם צריך לנדוד דרך אומות ולשונות רבות עד שהוא שומע לבסוף את נשמתו שלו זועקת אליו. וכאשר הוא שומע לבסוף את נשמתו זועקת, מה הוא שומע? – 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד'. (עמ' 179)

על כך כותב זלר: 'מעולם לא פגשתי אדם זה קודם לכן. ובכל זאת הוא לימד תורה של רבי נחמן, שנכתבה בתחילת המאה , שתיארה במדויק את החוויה שאירעה לי שנים אחדות קודם לכן בהודו. הוא סיפר את הסיפור שלי'. (שם)

'סיפורה של נשמה'

אולם בזה לא תם סיפור ה'שמע ישראל' באשרם. בספר 'סיפורה של הנשמה' מתארים אנשים את המפגש שלהם עם  זלר. שרמין אמסלם, גיורת צדק מהודו, מספרת את סיפורה.  המעבר שלה מהינדואיזם ליהדות היה קשה מאוד למשפחתה. דודתה, מלומדת הינדית (סנסיי,sanyasi), התפלמסה אתה כל הלילה, ובעלות השחר שלפה את הקלף האחרון: האֵם, ראש האשרם של  שרי אורובינדו, הייתה יהודייה שראתה את האור והגיעה להינדואזים. מותשת נפשית נסעה שרמין ללונדון. בליל שבת היא התפללה בבית כנסת 'יקר' בלונדון, והתברר שאורח השבת היה הרב דוד זלר שבחר לספר לקהל איך חוויית 'שמע ישראל' באשרם שרי אורובינדו החזירה אותו אל חיק היהדות. שרמין לא יכלה להתאפק ויצאה החוצה, הביטה לשמים והחלה לצחוק. היא חשבה על המעגלים בחיים שמחברים בין בני אדם, ועל בני אדם שהופכים להיות מלאכים של אלוהים גם כאשר הם אינם מודעים לשליחותם כלל. היא חשבה גם על דוד זלר, שבאותו הלילה היה המלאך שלה.

אהבה ומחויבות

בשיר 'את חירותי' שרה חוה אלברשטיין על אדם המתאבל על אבדן חירותו, אך לקראת סוף השיר מתברר שהכוח הכובל אותו הוא כוח האהבה. אם כן, אהבה אמתית כובלת, היא דורשת מחויבות. היא דורשת לקיים הבטחות גם כאשר אין חשק לקיים אותן. לא מזמן הייתי בחתונה והרב קרא בה את הכתובה – מסמך משפטי המפרט את מחויבות האיש לאשתו – בניגון של שיר השירים.

הקשר בין אהבה למחויבות עולה גם בשמע ישראל,  לצד 'ה' אחד' ישנה ההצהרה 'ה' אלהינו', הקבלה שהוא הוא אלוהים שלנו.

המחויבות היא אפוא הבסיס לאהבה, וכפי שראינו, הפסוק שאחרי 'שמע ישראל' פותח  ב'ואהבת'.

אישה שפגשתי פעם אמרה לי שלא ברור לה מדוע חשוב לקיים את ההלכה, שהרי היא יודעת שלא משנה מה היא תעשה, אלוהים יאהב אותה. עניתי לה שגם אני מאמין שאהבת אלוהים אלינו אינה תלויה בדבר, אבל השאלה היא עד כמה אנחנו אוהבים אותו?

אפשר לראות במחויבות את אבדן החירות האישית, אבל אפשר לראות בהיעדר מחויבות ביטוי לתלישות ולניתוק.

כוחה של האהבה בתחושה שהזולת אינו זר לנו אלא שהוא הופך להיות 'עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי' (בראשית ב, כג), וביחד אנחנו הופכים ל'בשר אחד' (שם, פסוק כה). גם ביחס לאלוהים, עצמת החיבור נובעת מההכרה שאלוהים אינו זר או חיצוני לנו אלא הוא נמצא בתוכנו. כל אדם נברא 'בצלם אלוהים' (בראשית א, כז). החיבור בינינו לבין אלוהים אינו מוותר על זהותנו הפנימית אלא מגלה אותה, ובזה טמון הקשר העמוק שבין 'ה' אלהינו' ל'ה' אחד'.