ארבעת המינים כקרבן

אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. שֶׁל עָרְלָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר. שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר (סוכה ג, ה).

עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק נִקַּב וְחָסַר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ, נִטַּל עֻקְצוֹ , נִקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, פָּסוּל. וְהַיָרוֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל (סוכה ג, ו).

המדרש קושר בין מצוות ארבעת המינים לבין עבודת הקרבנות במקדש:

אמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו – מעלה עליו הפסוק כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים קיח, כז): "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (סוכה מה ע"א).

ההשוואה בין מצוות ארבעת המינים לעבודת המקדש היא השוואה טיפוסית ונפוצה, שכמותה אנו מוצאים במצוות רבות. מטרתה של השוואה זו, לכאורה, היא להתמודד עם העדר בית מקדש, ולהציב את המצוות כתחליפים לעבודת המקדש, כפעולות דתיות שוות-ערך לעבודה זו. המדרש אינו עוסק בתוכן הדמיון שבין ארבעת המינים לבין הקרבנות, אך מעיון במשנה עולה שפרטים רבים בהלכות ארבעת המינים מעוצבים לפי פרטי הלכות הקרבנות. התבוננות בדמיון הזה תוביל אותנו לתפיסה לפיה ארבעת המינים הם מעין קרבן לה'.

פסולי ארבעת המינים

המשנה מציינת פרטים רבים שפוסלים את ארבעת המינים – בייחוד את האתרוג – ולא מעט מהם קשורים לקרבנות. כך, המשנה קובעת כי:

אתרוג הגזול והיבש פסול, של אשרה … פסול (סוכה פרק ג משנה ה).

פסולי הגזול, היבש והאשרה, שמוזכרים גם ביחס ללולב (פרק ג משנה א), להדס (פרק ג משנה ב) ולערבה (פרק ג משנה ג), מקבילים לפסולי הקרבנות:

א)         פסול הגזול –

קָרְבָּנוֹ – להוציא את הגזול (ספרא ויקרא פרשה ה).

גם שני המקורות שהתלמוד מצטט (בבלי סוכה ל ע"א) על פסול גזול בארבעת המינים לקוחים מתחום הקרבנות: "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה…" (מלאכי א, יג), "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיהו סא, ח).

ב)         פסול היבש –

על אלו מומין שוחטין את הבכור… או שיבשה… (בכורות פרק ו משנה א)

ג)         פסול האשרה –

כל האוסרים על גבי המזבח אוסרין כל שהן… והנעבד… איזהו נעבד? כל שעובדין אותו [לשם עבודה זרה] (תמורה פרק ו משנה א)

גם הפסולים המיוחדים של האתרוג מקבילים לפסולי קרבן:

ד) פסול סדק, נקב –

באתרוג: נסדק ניקב וחסר כל שהוא פסול … ניקב ולא חסר כל שהוא כשר.

 בקרבן: על אלו מומין שוחטין את הבכור … נסדקה אף על פי שלא חסרה נקבה מלא כרשינה (פירוש – שחסר כשיעור גרגר של כרשינה) (משנה בכורות שם).

ה) פסול חזזית –

המשנה בסוכה כותבת שאתרוג פסול אם "עלתה חזזית על רובו". החזזית מופיעה רק פעם אחת נוספת במשנה – במסכת בכורות ("בעל חזזית"; ו, יב), חזזית – התרגום הארמי של המילה 'ילפת' – היא מום הפוסל את הקרבן. כך גם בתרגום אונקלוס:

…יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לה' (ויקרא כב, כב) …חזזן לא תקרבון אלין קדם ה' (אונקלוס):

ו) פסול כושי –

כושי (צבע שחור) הפסול באתרוג מופיע במשנה כמום בכוהן (אולם לא כבהמה): "הכושי… פסולין באדם וכשרין בבהמה" (בכורות ז ו[A1] ).

ז) פסול ערלה ותרומה טמאה –

הנימוק לפסולים הללו הוא שאין בהם היתר אכילה (בבלי סוכה לה ע"א). הלכה זו מקבילה להלכה המחייבת שגם הקרבנות יהיו מותרים באכילה, כפי שנלמד מן הפסוק ביחזקאל: "וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (יחזקאל מה, טו). התלמוד דורש: "ממשקה ישראל – מן המותר לישראל" (בבלי מנחות ו ע"א).

תמימים ובעלי מומים

דרשת רבי יהודה הנשיא על המילים "פרי עץ הדר" מוכיחה כי מאחורי ההקבלה בין ארבעת המינים לעבודת המקדש ישנה תפיסה מהותית של ארבעת המינים:

רבי אומר: אל תקרי הדר אלא הדיר. מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומים, הכא נמי יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומים (בבלי סוכה לה ע"א).

רבי משווה בין אתרוג לבין דיר של בעלי חיים, ומציין שיש אתרוגים תמימים ואתרוגים בעלי מומים. מה עומד מאחורי ההשוואה התמוהה בין האתרוג לבין הדיר, ובמה מתייחד האתרוג שיש לו פירות "תמימים ובעלי מומים"? נראה שדברי רבי רומזים על הזיקה שבין ארבעת המינים לקרבנות. במקרא, המילה 'מום' נזכרת בהקשר של קרבנות. מום בקרבן או במקריב פוסל את הקרבן.[1] כנגדה מופיעה המילה 'תמים', המתארת קרבן שלם, נטול פגמים, כזה שראוי לבוא לפני ה'. גם חז"ל משתמשים בשתי המילים הללו בקשר לקרבנות.

על בסיס הדמיון שבין המילים 'הדר' ו'הדיר', ובהחילו את התארים "תמימים ובעלי מומים" על האתרוג, מבטא רבי את יחסו לאתרוג כקרבן. כשם שהפגמים בקרבנות נקראים בתורה 'מומים' והקרבנות השלמים מכונים 'תמימים', כך מתייחס רבי אל פגמיו של האתרוג כאל 'מומים', ואל האתרוג שאינו פגום כאתרוג 'תמים'.

ריצוי

הקרבנות נועדו לרצות את הקב"ה, והתורה מדגישה שריצוי זה מושג רק באמצעות קרבנות תמימים, ולא בעלי מומים:

לִרְצֹנְכֶם תָּמִים… כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כב, יט).

כמו הקרבנות, גם תכליתם של ארבעת המינים היא לרצות. כך אנו מוצאים במסורת הקדומה ביותר העוסקת במטרת מצוות ארבעת המינים, בשמו של רבי אליעזר הגדול:

דתניא, מאימתי מזכירין על הגשמים? רבי אליעזר אומר: משעת נטילת לולב… הואיל וארבעת המינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלי מים… (בבלי תענית ב ע"ב).

ארבעת המינים באים לרצות על המים, ולכן, לדעת רבי אליעזר, מתחילים להזכיר גשמים משעת נטילת לולב. אלמנט הריצוי שבמצוות ארבעת המינים הוא עוד פרט שקושר ביניהם לבין הקרבנות.

ארבעת המינים בספר ויקרא

מה מקור ההקבלה בין ארבעת המינים לקרבן? הזיקה בין ארבעת המינים למקדש היא ברורה למדי. הפסוק מעיד שעיקר קיום המצווה הוא במקדש: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ). על הקשר ההדוק ניתן ללמוד גם ממטבעות מימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא,[2] שבהם מופיע ציור של ארבעת המינים ושל ההיכל.[3]

אך הקשר בין ארבעת המינים ובין הקרבן מורכב יותר. דומני שהמקור לקשר הזה מצוי בפרשנות חז"ל לפרשת המועדים. בכל אחד משלושת הרגלים יש מצווה המתייחסת לתוצרת חקלאית: קרבן העומר בפסח, קרבן שתי הלחם בשבועות, וארבעת המינים בסוכות.

נראה שחז"ל הסיקו מן המבנה האחיד שיש קשר בין שלוש המצוות.

נסכם את האמור בפסוקי ויקרא בנוגע לשלושתן, ומתוך כך נראה מה השלימו חז"ל בארבעת המינים:

על רקע מבנה הפרשה, מובנים דבריו של רבי אליעזר על כך שמטרתם של ארבעת המינים היא ריצוי, במקביל למטרת קרבן העומר. במסכת סוכה (לז ע"ב) משלים רבא את ההקבלה שבין ארבעת המינים לקרבן העומר ולקרבן שתי הלחם, ולומד שיש להניף את ארבעת המינים, כפי שמניפים את קרבן שתי הלחם:

תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כט) 'אשר הונף ואשר הורם' … ואמר רבא: וכן בלולב (בבלי סוכה לז ע"ב – לח ע"א)

התפשטות קרבנות

לצד הדמיון בין ארבעת המינים לקרבנות, יש ביניהם גם הבדל בולט: את הקרבנות מקריבים הכוהנים עבור כל העם בבית המקדש, ואילו ארבעת המינים היא מצווה שמוטלת על כל אחד ואחד, וניתן לקיימה בכל מקום. הברייתא (על בסיס הספרא) מביאה מקור לכך: "וּלְקַחְתֶּם – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד" (בבלי סוכה מא ע"ב). העובדה שיש צורך ללמוד מן המדרש את חובת לקיחת ארבעת המינים מעידה כי חז"ל היו מודעים לחידוש שבהרחבת מצוות ארבעת המינים. כך כותב הערוך לנר על אתר: "…משום דהווא אמינא דזה כמעשה קרבנות של ציבור וכניסוך המים בחג שעושיו בית דין בעד כל ישראל". בהרחבה זו, מצוות ארבעת המינים היא כמו מצוות סוכה, על פי התפיסה שהצענו שהיא כעין מקדש.

שתי המצוות הללו – סוכה וארבעת המינים – מאפשרות לאורו של המקדש להאיר, גם בזמנים שבהם גלו הבנים מעל שולחן אביהם ופסקה עבודת הקרבנות. שתיהן מתחברות יחד במנהג המובא ב'שערי תשובה', לנטול את הלולב דווקא בתוך הסוכה.[4] כך מממש היהודי בדורות שלאחר החורבן משהו מטעמו של המקדש בסוכת-מעט שלו, ומאשר כי גם אם חרב מכון ביתו והיכלו של ה', הרי שמועדי הקודש שהנחיל לנו, המצוות שהטיל עלינו בתורתו וכלי המצווה שבידינו, מאפשרים את המפגש עם אורו הממלא את העולם כולו. באחרית הימים נגיע גם להרחבה של היסוד הזה. לא רק כל אחד מישראל, אלא כל אדם באשר הוא יהיה שותף למצווה: "אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומת העולם שש מצוות כגון סוכה לולב ותפילין" (מדרש תהילים כא).