הריקוד של הטבע

וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין, בְּהוֹדוּ לַה' תְּחִלָּה וָסוֹף, וּבְאָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב: (סוכה ג, ט)

המשנה מלמדת שיש לנענע את ארבעת המינים. בתחילת הפרק ובסופו[1] ניתן לראות שפעולת הנענוע חיונית להגדרת המצווה. במשנה הראשונה מוגדר שיעור הלולב לפי היכולת לנענע אותו: "לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו – כשר" (סוכה פרק ג משנה א). המשנה האחרונה מגדירה ממתי יש חיוב על קטן לנטול לולב לפי יכולתו לנענע: "קטן היודע לנענע חייב בלולב" (שם משנה טו).

מהי פעולת הנענוע? יש שמזהים את הנענועים עם התנופה – מוליך ומביא, מעלה ומוריד, כפי שקובע רבא שיש לעשות עם ארבעת המינים (בבלי סוכה לז ע"ב). הריטב"א דוחה דעה זו וסבור שנענוע ותנופה מייצגים שתי פעולות שונות:

ואינו נכון, דאם כן למה הצריכו שיהא לולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו והלא כל שהוא בין גדול בין קטן ראוי להוליכו ולהביאו, אלא ודאי לפי שצריך לטרף הלולב ולכסכסו בעצמו הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו, ולמדנו כי כשמוליך ומביא מעלה ומוריד יש לנענעו לטרוף גופו של לולב (ריטב"א על סוכה לז ע"ב).

בכל כתבי היד הארץ-ישראליים של משנתנו[2] מפורש כמו הריטב"א, ובמקום הפועל 'לנענע' מופיע הפועל 'לטרוף'. בכתב יד קויפמן, למשל, כתוב: "שכל העם מטרפים את לולביהם והם לא ניעניעו אלא באנא ה'…". 'לטרוף' פירושו להזיז תזוזה חזקה ממקום למקום.[3]

מה מקור ההגדרה הזו?

התורה מזכירה שני פעלים ביחס לארבעת המינים:

ולְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג, מ).

המילה 'ולקחתם' משמשת בתלמוד כמקור לדעה שבהגבהת המינים בלבד ניתן לצאת ידי חובת המצווה (בבלי סוכה מא ע"ב – מב ע"א). בפרק הקודם הצענו שפעולת התנופה, שהיא לכתחילה ואינה מעכבת את המצווה, נלמדת מקרבן עומר ושתי הלחם על בסיס מבנה פרשת המועדים, ונראה שפעולת ההנפה היא פיתוח של הדרישה "ולקחתם".[4]

אך לצד זאת, נראה שפעולת הנענוע היא יישום של "ושמחתם", הדרישה לשמחה בחג הסוכות. רעיון זה מופיע במדרשים הרואים את הנענוע כמין ריקוד לפני ה':

אמרתי לכם שתקחו לולב ותנענעו לפני, ואף על פי שאתם עושין כן – אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי. למה? שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים, עשיתי את ההרים לנענע מלפניכם, שנאמר: "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים" (תהלים קיד, ד), ואף לעתיד לבוא כן אני עושה לכם, הדא הוא דכתיב (ישעיהו נה: יב): "הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה" (פסיקתא דרב כהנא, נספחים ב, עמ' 457).

כיון שהעלו אותו [את הארון לירושלים] היו תשעים אלף זקנים מהלכין לפניו, והכהנים טוענין בו, והלוים מנגנין, וכל ישראל משחקין; מי שיש בידו לולב, מי שיש בידו תוף וכלי שיר, הדא הוא דכתיב: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה'" וגו' (שמואל-ב ו, ה) – זה לולב שאדם מנענע בו (במדבר רבה ד, כ).

לפי תפיסה זו, הרואה את הנענוע כביטוי לשמחה ולריקוד לפני ה', ממקמת המשנה את הנענועים בתפילת הלל. כפי שכותב הרא"ש (סוכה פרק ג סימן כו):

והא דמנענעים באנא ה' הושיעה נא אע"פ שאינו תחלת הפרק ולא סוף הפרק היינו על פי המקרא (דה"א טז) דכתיב אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב

המדרש שעליו מתבסס הרא"ש מופיע בוויקרא רבה (פרשה ל:ד):

ולקחתם לכם ביום הראשון הה"ד (תהלים צו) יעלוז שדי וכל אשר בו

יעלוז שדי זה העולם שנאמר (בראשית ד) ויהי בהיותם בשדה,

וכל אשר בו אלו הבריות כד"א (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה (דברי הימים א טז)

אז ירננו עצי היער אמר ר' אחא היער וכל עצי היער, היער אלו אילנות שעושין פירות, וכל עצי היער אלו אילנות שאינן עושין פירות.

המדרש מציג חזון מרהיב של שותפות בין האדם, הטבע והיקום בשמחה ובשירה לפני ה'. לא בכדי מתקיימת השותפות הזו דווקא בחג הסוכות ובאמצעות ארבעת המינים. בפרק הקודם ראינו את דברי רבי אליעזר (בבלי תענית ב ע"ב), לפיהם ארבעת המינים ניזונים מן המים ובאים לבקש מים עבור העולם כולו, דבר שמשתלב באופיו של חג הסוכות כחג שבו נדון העולם על המים.[5] ארבעת המינים לקוחים ממגוון הצמחים הגדלים בארץ, ויש בהם ייצוג למכלול הטבע הצמא למים. ארבעת המינים מקיימים זיקה לטבע האידיאלי של העולם. במסגרת הדיון בזיהוי המינים, מזהה הספרא את 'פרי עץ הדר' עם האתרוג, ואומר: "את שטעם עצו דומה לפיריו, זה אתרוג" (ספרא אמור טז, ד). הדברים מרמזים למדרש על בריאת העולם:

ולמה נתקלקלה (הארץ), ר' יהודה בר' שלום אמר: שעברה על הציווי. שכך אמר הקב"ה: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ וגו' עֵץ פְּרִי" (בראשית א, יא), מה הפרי נאכל – אף העץ יהא נאכל, והיא לא עשת כן … (בראשית רבה ה, יא, עמ' 38)

עוד דבר שמייחד את ארבעת המינים הוא שבניגוד לצמחים אחרים שנעשה בהם שימוש במקדש, כגון הביכורים והעומר, ארבעת המינים אינם משמשים למאכל או לצרכים חיוניים אחרים. ארבעת המינים אף מובאים מ"אילנות שאינן עושין פירות". הם מייצגים טבע שאינו נועד רק לשרת של האדם, אלא יש בו ערך בפני עצמו. זוהי המשמעות העמוקה של תיקון חטא הארץ, שבו לא רק לפרי יש טעם, אלא גם לעץ.

נסיים בדבריו של הרב קוק על אופיו ומהותו של חג הסוכות כשיבה לטבע:

בחג האסיף… אנו מתקרבים אל הטבע.

יושבים בסוכה,

נאחזים באגודת נטעים רעננים,

שמחים בשמחת המים,

בשמחת הרוויה הטבעית בברכת ד' על היקום,

ההולכת במעגל המוגבל אשר בחוקי הברזל של הטבע.

חודרים אנו גם בטבעיותה של האנושיות,

בהכרח החמרנות שלה,

בצורך שבעים האומות אשר חלק ד' אותם לכל צבא השמים,

ועל כל אנו מטביעים את הוד הקודש שממעל לכל טבע,

את חינו והדרו בתוך עומק הטבע,

בתוך הלב הבשרי,

בתוך הגוויה החמרנית הגדולה,

בתוך הטבע הגס הארצי.

(הרב אברהם יצחק קוק, אגרות הראי"ה ג, עמ' נח)