שלום לכל תלמידי הישיבה היקרים!

לצערי לא פותח איתכם את זמן חורף (מקווה להצטרף בהקדם)

לשמחתי – לא פותח איתכם את זמן חורף בשל השותפות במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר, יחד עם רמי"ם אנשי צוות נוספים ועם כלל לוחמי המילואים. [מעצבים מחדש את מרחב החיץ בגבול לבנון, בתקווה שה' יתן עוז לעמו ולמנהיגיו להשיב לכאן בבטחון ארוך שנים את התושבים].

אני מתפלל ששנה זו תהיה שנה של התחדשות.

שנזכה להקשיב מחדש לקול ה' הקורא לנו מתוך מרחבי התורה.

שנזכה לחדש תפילות חדשות בכל יום. שנזכה למצוא מילים, המתקבלות על ליבנו ועל לב העם, להעמיק בסוד הקיום היהודי שלנו בארץ ישראל, קיום שאולי גילינו שאיננו מובן מאליו ודורש מסירות נפש.

קורא לכולם, להשקיע בזמן הזה.

אנו זוכים ללכת בדרכו של דוד המלך, הוא עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היא מקשה עצמו כעץ (מו"ק טז ב). התולעת, בעדינות ובשקט, בענווה, יודעת לגבור על העץ הקשה, שאינו יודע להתגמש: "אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל (ישעיה מא יד) מה תולעת זו אינה מכה את הארז אלא בפה כך אין להם לישראל אלא תפלה" (מכילתא דר"י בשלח – מסכתא דויהי פרשה ב). מוכרחים אנו לאחוז בשתי התנועות. בפה המדבר תורה והמחדש תפילה. המסגל תכונות של עדינות, הקשבה לעומקיה של תורה. ענווה. הודאה בטעות. וקושי, היודע להילחם ולעמוד על שלו, בסבלנות שכה נדרשת כעת.

שקול התורה של הישיבה יתעצם מבפנים וישפיע החוצה, "דאמר רבא כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ" (מו"ק שם). תהיו תולעים, תהיו עצים.

באהב

ה, אלחנן