"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל והודאה"

אמירת ההלל בימים אלו אינה פשוטה. מחד, יש על מה להלל. ניסיך שבכל יום עימנו. גבורה שמתגלה ביחידים, ורוח גדולה שמתגלה בעם, ניסים קטנים וגדולים.
מאידך, זכרון הכאב, הסבל וההשפלה עוד טרי, יקירנו עדיין שבויים, ואיננו יודעים לאן תתפתח הלחימה ומה עוד צופנים לנו הימים.
את ימי חנוכה קבעו כימי "הלל והודאה". את ההלל אנו גומרים בכל יום, אך מהי ההודאה?
בסדרה של תורות לחנוכה, השפת אמת מבחין אבחנת עומק בין התנועות ההלל היא תנועה של התעלות, של שמחה שהיא שלמה. קורה משהו טוב, ובתוכי מתעורר הרצון להלל על היופי, על הטוב, על החסד. הצבע של ההלל הוא צבע האור.
ההודאה איננה התרוממות רוח. היא לא מתמקדת בטוב, והצבע שלה הוא דווקא צבע החושך, מפני שיש בה את היכולת לקחת את מסע החיים, על ירידותיו, על החולין שבו, על החושך, על הכאב, על כל מה שהתפספס ולא הלך – ולהודות עליו. לראות אותו מחדש באור של השלמה, שיכול לראות איך בתוכו בסופו של דבר יש טוב.
הרבה פעמים קשה לנו להלל כיון שאנו חשים לא מושלמים, חווים קושי, מורכבות, ביקורת עצמית, שיפוט שלילי של מאורעות חיינו. התנועה במצב כזה היא תנועת ההודיה. קבלה של החיים שלי על החסרונות שבהם, על חוסר השלמות, על החלקים החשוכים, על הנפילות, על הכאבים – והיכולת להודות. כך היה, כך טוב, אני מקבל את חיי ורואה בהם את היופי, את השלמות שמגיעה מתוך החסרון. "וְאָֽמַרְתָּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אוֹדְךָ֣ ה' כִּ֥י אָנַ֖פְתָּ בִּ֑י יָשֹׁ֥ב אַפְּךָ֖ וּֽתְנַחֲמֵֽנִי" (ישעיה יב).
בעיני השפת אמת, זו מידתו של יהודה. דמותו של המודה, שחייו רצופים בסיבוכים, בהודאה שהיא גם הודאה באשמה, בכישלון, "צדקה ממני", ויש לה קשר עמוק לתנועת ההודיה, המעלה מבט של טוב וקבלה והשלמה ויופי גם בשבילים בהם לא תכננתי ללכת.
זו הודיה שנותנת כח, ואולי מתוכה אפשר להגיע גם להלל שלם, הלל האוסף לתוכו את כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה. (עכשיו אני חושב שהשיר המצוטט של מאיר אריאל נקרא "מודה אני").
שנזכה להודות על חיינו, שנזכה לחיות, שמרו על נפשכם יקיריי ועל נפש העם. חנוכה שמח!