דחיפה חזקה קיימת באישיותו של האדם – הצמאון לחידוש. השעמום, הבטלנות, החידלון ודומיהם – נובעים מהמוות המקפיא את החיים ומעמידם על מקום אחד. אדם חי תובע את החיים בכך שהוא רוצה להשתנות ולשנות, ליצור לפעול לדחוף ולקדם – ללכת ממקום למקום. בסוד דחיפה זו של הצמאון הפנימי לחידוש נמצא היסוד שהחיים אינם נולדים פעם אחת וממשיכים הלאה, אלא בכל רגע ורגע ישנם חיים חדשים הדורשים את הופעתם במציאות בפן חדש שלא היה קודם לכך.

ברם, צמאון החידוש יוצר משבר עמוק כלפי האלקות. כך מתאר הרב קוק משבר זה:

"מקור יצרא דעבודה זרה בקדושה הוא הצימאון לחידוש ידיעה בפליאות חכמה של התגלות אלהות, שבכל עת ובכל רגע היא התגלות חדשה ממש. ומתוך סילוק אור הדעת מתהפך צימאון זה לבחירת אלהים חדשים, מה שלא ידומה כלל בחידושו להחידוש האלהי האמיתי. ומניעת שפעת אור חידוש פנימי זה תלוי בהעלמת יצרא דעבודה זרה, שישוב לפני גילוי אור חדש דמשיח ויתהפך לקדושה כראוי, בשובו כגוריא דנורא לבית קדשי קדשים, להתאחד בקדושה וטהרה העליונה. חדשים לבקרים רבה אמונתך." (ערפילי טוהר עמ' לב)

בחירת אלהים חדשים נובעת מתסכול עמוק כלפי האלקות הנובע מתוך הצמאון לחדש, שכן האלקים גדול מעל הכל, אין סוף הוא, ולא שייך בו חידוש. האדם עומד מול אלקיו ודורש שינוי, התיחסות חדשה, דיבור אלקי חדש, התגלות מפעימה – ברם, אפס, האלקות נהפכת לשגרת חיים דתית, שבירידתה מתחברת עם השעמום והבטלנות המזכירים את המוות.

באין תקווה למראית עיניו, דורש האדם שינוי באלהות, ובכך מביאה לידי עבודה זרה. החיבור לחיים יוצר חיפוש אחר בורות נשברים אשר לא יכילו את מימיהם, ומביאים את האדם ברבות השנים אל משבר עמוק. כתרופה להנצל מזה, המעיטו חכמים את הדרישה לחיים – לחידוש – לאחר חורבן בית ראשון. הגלות, שנדמתה לשינה ארוכה, הרדימה את הצמאון לחידוש, ומתוך כך את המשברים. אך לא בכך רצתה ההשגחה העליונה.

חזרנו לארץ החיים, וכוחות החיים התעוררו. הצמאון לחידוש חזר. המשבר העמוק עומד לפתחינו מצפה ומייחל לתיקונו. צריך לצאת, ואפשר לצאת, ממעגל הקסמים של העבודה זרה. מפותח האדם דיו לדעת שאף שהעצמות האלקית אין בה חידוש, ואין מילה שתוכל תארה – לך דומיה תהילה, מכל מקום גילויה במציאות יוצר חידושים להם זקוק האדם. סמיית העינים הרואה את החיים כשגרה, מתפוגגת כלא היתה ע"י לימוד תורה – ובמיוחד תורה עליונה ורזית השופכת אור לראות את המבוע הגדול המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

אך לא רק תורה רזית, כל מקצועות התורה מכשירים את האדם לפתח את החוש הקולט את ההויה מצדה הפנימי, החידושי, ומספק לאדם את המים המרווים את הצמאון לחידוש. רק צריך לרצות בכך. להתפלל על כך. להכשיר את הלב לתורת חיים. מעט תורה בכוונה ראויה לכך בכל יום – מועילה הרבה בכך. בדוק ושכח.

מתוך עלון 'דבש מסלע', גיליון 48