הרב רא"ם הכהן

בעקבות שינוי נוסח דפי התרמת הדם ל"הורה 1" ו"הורה 2" הורו בכמה ישיבות מסויימות לאסור תרומת דם דרך מגן דוד אדום.
שאלו אותי תלמידים מה נכון לנהוג על פי ההלכה.

לענ"ד מכיוון שברור שתרומת דם הינה חובה הלכתית, ולא התנדבות (כמפורט בתשובה שכתבתי לפני שנים ופורסמה כמה פעמים בציבור, ומובאת להלן) אין היתר לנהל מערכות ציבוריות (גם אם הם צודקות לחלוטין) על ידי עבירה על איסור "לא תעמוד על דם רעיך".

צריך לנהל ויכוח נוקב נגד תרבות המנוגדת לטבע ומנוגדת לתורתינו הקדושה בדרכים אחרות.
הורתי לשואלים למחוק ולשנות את נוסח טופס ההתרמה.

תשובה –

יסוד החיוב

שנינו בברייתא בתורת כוהנים (קדושים) "ומנין אם ראית טובע בנהר או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו בנפשו תלמוד לומר 'לא תעמוד על דם רעך'". ברייתא זאת מובאת גם בגמרא בסנהדרין (עג ע"א) ונפסקה על ידי הרמב"ם בהלכות רוצח (פ"א) ובעוד ראשונים. מתן מנות דם לחולה הוא שלב הכרחי במקרים רבים של הצלת חיים. לפיכך, לכאורה פשוט שחלה חובה ברורה לתרום דם על מנת להציל חיים, ומי שאינו תורם דם עובר על "לא תעמוד על דם רעך".

תרומת דם ברפואה ציבורית

בברייתא מדובר על מצב שבו האדם עומד מול מי ששרוי בסכנה וחייב לסייע לו. לכן, החיוב פשוט במקרה בו אדם יודע על חולה הזקוק לתרומה (ובמציאות שלנו, שבה התקשורת והתחבורה מפותחות, אין הבדל אם החולה נמצא לפניו ממש או לא).

אולם, ברוב המקרים התרומה היא לבנק הדם ובנק הדם מספק את הדם לבתי חולים לא באופן מידי אלא מתוך מאגר שהוא בונה (בין השאר משום שלא כל דם מתאים לכל חולה). כמה מן האחרונים כתבו שדינים הנוגעים ל"לא תעמוד" (ופיקוח נפש בכלל) מתייחסים דווקא למקרה של "חולה לפנינו". המקור לכך מצוי בתשובות נודע ביהודה (יו"ד תנינא, רי) וכן כתב החתם סופר (יו"ד שלו), והובאו דבריהם בפתחי תשובה ליו"ד (שסג, ה). אולם החזו"א (בהלכות אבלות) חלק על דבריהם וכתב כי בעניין מצוי אין צורך בהצבעה על חולה מסוים הזקוק לסיוע. בוודאי שהצורך במנות דם בבתי החולים הוא מעשה שבכל יום. גם בספר נשמת אברהם (יו"ד שמט) מובא בשמו של הגרשז"א שיש בתרומה לבנק הדם מעשה הצלה גם אם אין חולה לפנינו. יותר מכך, בצדק כתב הרב גורן ב"תורת הרפואה" שגם החתם סופר והנודע ביהודה יודו במצב שבו יש מערכת רפואה ציבורית כי אין צורך ב"חולה לפנינו". דברי הרב גורן הינם חלק מתפיסה הלכתית ברורה שיש לחלק בין פיקוח נפש של יחיד לפיקוח נפש הציבורי.

חיותו של אדם

יש מי שכתב כי כיון שהדם הוא חיותו של האדם אין בו דין גמור של "לא תעמוד". המקור לכך הוא בתשובות הרדב"ז (ג, תרכז) שם הוא נשאל: "על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך". ושם עונה הרדב"ז שאין חובה על האדם לאבד את אחד מאיבריו כדי להציל אחר: "ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה….". החילוק בין תשובת הרדב"ז לתרומת דם זועק לשמים, שכן כאן אין מדובר בגרימת נכות אלא רק באי נעימות. ברור שגם לשיטת הרדב"ז יש לחייב את תרומת הדם, והנסיון ללמוד מדבריו כאן סותר את תורף דבריו "וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברה".ודווקא בתרומת הדם יש דרכי נועם.

 אחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון שלל את החיוב בגלל ש"הדם הוא הנפש" וחז"ל ראו ברביעית דם המטמאת את שיעור חיותו של האדם ואין לחייב אדם לתרום שיעור מחיותו. לענ"ד, במחילת כבוד תורתו, רביעית דם האמורה שם היא רביעית דם הנפש היוצאת מן המת. אבל מנת דם היוצאת מן האדם החי לאחר תרומת הדם אינה עצם חיותו, שהרי אנו רואים את התורם חי ובריא, ובודאי שאין לדמות לתשובת הרדב"ז.

 אומנם בגמרא מוזכרים סיכונים בהקזת הדם, אבל במציאות שלנו אדם רגיל אין בכך כל סיכון (וכן פסק הגרשז"א, כמובא בנשמת אברהם לעיל). אם כן, יש לסכם כי תרומת דם היא חיוב ולא רק מידת חסידות.

שיעור החיוב – כמה חייבים לתרום

לענ"ד, יש לחלק בין המקרים השונים: 1) כאשר יש מקרה של חולה מוגדר הזקוק לתרומה ישנו חיוב מוחלט לתרום אם הדבר אפשרי מבחינה בריאותית. 2) כאשר מכריזים שיש חוסר בדם בבנק הדם באופן מידי, גם אז ישנו חיוב מוחלט לתרום וכל המשתהה הרי הוא עובר ב"לא תעמוד על דם רעך". 3) בזמן רגיל, יש חובה לתרום בתכיפות שתאפשר את קיום המאגר, ותכיפות זו צריכה להיקבע על ידי הממונים על בריאות הציבור. לענ"ד בתקופה שבה מתפתחות הרפואה הציבורית, והאחריות של מערכת הרפואה לשלום הציבור, חייבים המוסדות הרבניים ליצור פסיקה אקטיבית ביחס לדין לא תעמוד על דם רעך בעניין זה על מנת שגילוי רצון ה' יתגלה במציאות.