לאורך כל הדורות, חכמי ישראל שמו דגש מיוחד על ערב יום הכיפורים. עיון בהלכות ובסיפורים הרבים השייכים לאותו יום מלמד על שילוב מרתק שקיים בין יום הכיפורים עצמו לבין החובות שיש בערב אותו יום. השילוב הזה משלים את התנועה הנפשית לפתיחת השנה החדשה ממקום טהור, נקי ושלם

פתיחה

ערב יום הכיפורים, או בשמו התלמודי "מעלי יומא דכיפורי", מופיע במספר עצום של אגדות חז"ל. זהו יום בעל אופי מיוחד, והוא אף נקרא בלשון בני אדם "יום טוב", כשאר החגים, כפי שפוסק המשנה ברורה:

מי שנדר שלא לאכול בשר חוץ מיו"ט נתבאר בסימן תק"ע שמותר לאכול בעיו"כ דבלשון ב"א מקרי יו"ט.

(משנה ברורה סימן תרד ס"ק ב)

גם אמוראים שרגילים היו לצום בכל השנה כולה, נמנעו באופן מיוחד מן הצום בערב יום הכיפורים, ובכך השוו את מעמדו לפורים ולחג השבועות:

מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי. עצרת – יום שניתנה בו תורה, פוריא – ימי משתה ושמחה כתיב, מעלי יומא דכיפורי – דתני חייא בר רב מדפתי: +ויקרא כג+ ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה (הם) מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשעה בו – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

(תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח עמוד ב) 

[תרגום חופשי: מר בנו של רבינא היה יושב כל השנה בתענית, מלבד בעצרת, בפורים ובערב יום הכיפורים. עצרת – יום שניתנה בו תורה, פורים – כתוב 'ימי משתה ושמחה',ערב יום הכיפורים – שכך שנה חייא בר רב מדפתי: +ויקרא כג+ ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה (הם) מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשעה בו – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי]

אך ייחודו של ערב יום הכיפורים אינו מתבטא רק במצוות האכילה והשתייה בו. מכמה סיפורים בש"ס, נראה שיום זה הוא מעין יום של שיבה הביתה, בין במובן הפיזי – תלמידי החכמים הרחוקים מביתם היו שבים הביתה ביום זה, והן במובן הרוחני – יש ביום זה מעין "שיבה הביתה", אל הגוף, אל המשפחה, אל האכילה, השתייה ואף המיניות. נעיין בשני סיפורים שהתרחשו בערב יום הכיפורים.

סיפור ראשון – מותו של רב רחומי

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: זו דברי ר' אליעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לת"ת ב' וג' שנים שלא ברשות. אמר רבא: סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו. כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה. 

 
[תרגום חופשי: רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא. היה רגיל לחזור לביתו בכל ערב יום הכיפורים. יום אחד משכתו שמועתו. היתה מצפה אשתו: עכשיו יבוא, עכשיו יבוא. לא בא, חלשה דעתה, ירדה דמעה מעינה. היה יושב על הגג, נשבר הגג תחתיו ומת].

הסוגיה עוסקת בהיתר לתלמידי חכמים לצאת מביתם ללמוד תורה, ובכך להתרחק מנשותיהם. רב רחומי הוא אחד מהחכמים שסמכו על הדעה לפיה מותר לתלמיד חכם לצאת גם לשנתיים שלוש מביתו. אך הוא רגיל לחזור לביתו בכל ערב יום כיפור. יום אחד מושכת אותו שמועתו, והוא אינו חוזר. אשתו מחכה ומחכה, ואומרת בכל רגע "עכשיו יבוא, עכשיו יבוא". וכשהוא לא בא, יורדת דמעה מעיניה. באותו רגע נפחת הגג עליו יושב רב רחומי – והוא נהרג. מעניין שמשמעותו של השם רחומי הוא אהבה. נראה שישנה אהבה בין רב רחומי לאשתו, ציפייה למפגש. אך רב רחומי אוהב גם התורה, ונמשך אחר התורה, עד כדי שכחת ביתו. הדמעה היורדת מעיניה של אשתו, מורידה גם אותו מהגג עליו הוא יושב, מהמקום הגבוה שהוא נמצא בו, והוא נהרג.

רבות נכתב על משמעותו של סיפור זה, אך מדוע מתרחש הסיפור דווקא בערב יום הכיפורים? לדרכנו ניתן לומר, שערב יום הכיפורים, דווקא לפני היום בו האדם נוהג כמלאך, לא אוכל ולא שותה, ישנו תהליך הפוך: תהליך של שיבה אל החומר, תיקון הבית והחיבור בין איש לאשתו.מי ששוכח את החזרה הביתה, את העובדה שבצד אהבת התורה מחכה לו גם אהבה משפחתית – לא יכול להיכנס ליום הקדוש. יום הכיפורים הוא אכן יום ללא אכילה, ללא שתייה וללא תשמיש המיטה. אך בדרך אליו יש לעבור בערב יום הכיפורים, בקרבה המשפחתית, באכילה ובשתייה. 

רעיון זה חוזר גם בסיפור אחר המופיע בסוגיה:

רב יוסף בריה דרבא שדריה אבוהי לבי רב לקמיה דרב יוסף, פסקו ליה שית שני. כי הוה תלת שני מטא מעלי יומא דכפורי, אמר: איזיל ואיחזינהו לאינשי ביתי. שמע אבוהי, שקל מנא ונפק לאפיה, אמר ליה: זונתך נזכרת? איכא דאמרי, אמר ליה: יונתך נזכרת? איטרוד, לא מר איפסיק ולא מר איפסיק.

(תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סג עמוד א)

[תרגום חופשי: רב יוסף בן רבא, שלחו אביו לבית רב, לפני רב יוסף. פסקו לו שש שנים (ללמוד). לאחר שלוש שנים, הגיע ערב יו"כ, אמר: אלך ואראה את אנשי ביתי. שמע אביו, יצא לפניו בכלי מלחמה, אמר לו: זונתך נזכרת?! ויש אומרים: יונתך נזכרת? נטרדו, ולא אכלו סעודה מפסקת (רש"י)].

החתן הטרי אמור ללמוד שש שנים לפני שיתחתן עם אשתו. אך לאחר שלוש שנים, ושוב בערב יום הכיפורים, הוא נתקף רצון לחזור לביתו. הסיפור מציג את המתח בין האב, הנוזף בבן על הויתור על עולם התורה לטובת "יונתך"-אהובתך במקרה הטוב, או "זונתך" בגירסה הפחות טובה, לבין הבן הרוצה לראות את אשתו. המתח בין השניים מביא לפגיעה במעמדו של ערב יום הכיפורים, ולהימנעות מן הסעודה המפסקת. לכאורה לא ברור מי הוא הצודק בסיפור, אך ברור ששוב מופיע כאן ערב יום הכיפורים כיום השיבה הביתה. 

נראה שיש קשר בין מעמדו של ערב יום הכיפורים כיום שיש בו מצווה לאכול ולשתות, לבין סיפורים אלו. ערב יום הכיפורים הוא מעין "תמונת ראי" של יום הכיפורים: במקום איסור אכילה ושתייה יש בו מצווה לאכול ולשתות, במקום התנהגות כ"מלאכים" פרושים יש בו דווקא קריאה לשוב הביתה, אל המשפחה, אל האשה.

בתורה העוסקת בערב יום הכיפורים, מציג ר' צדוק הכהן מלובלין את מעלתו של יום זה כגבוהה אף יותר מיום הכיפורים עצמו!

רבי צדוק הכהן מלובלין: ערב יום הכיפורים ויום הכיפורים – אתכפיא ואתהפכא

רבי צדוק עוסק במאמר חז"ל, הקובע ש"כל האוכל בתשיעי (ערב יו"כ), מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי"):

[ד] בגמרא (ראש השנה ט' א) כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי... ובמקום אחר פירש רש"י ז"ל (יומא פ"א: ד"ה ותנא) התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשירי. ולפי הפירושים הללו היה די שיאכל מאכלים בעלמא רק שיהיה שבע כמו לחם וכדומה ולאו דוקא מאכלים יקרים וטובים ומצינו בגמרא שהיו מהדרים אחר בשר ודגים דייקא…

הפירוש הקלאסי של המצווה לאכול בתשיעי היא לצורך הצום, וכך פירש רש"י. אך רבי צדוק מעיר שנראה מהנהגות רבותינו שלא היתה זו רק אכילה לצורך הצום, אלא אכילת מאכלים טובים ומיוחדים, שתופסת מקום בפני עצמה. לכן מציע רבי צדוק הסבר אחר:

ויבואר יותר דהנה איתא בזוה"ק (ח"ג ס"ח ב) מאן דאכיל ושתה בתשיעאה ומענגא נפשיה במיכלא ומשתיא אשתכח בעשיראה עינוי דנפשא בתרין חולקין… אתכפיא היינו שכובש את יצרו ופירש עצמו לגמרי וענין אתהפכא הוא שמהפכים הכל לקדושה. ותיקון האכילה דאדם הראשון לאהפכא הוא על ידי אכילה דקדושה היינו שהגם שאוכל אינו אוכל בשביל הנאת הגוף כאכילת אדם הראשון בשביל שהוא טוב ותאוב ומצד היצר רק לצורך קדושה כדכתיב (משלי י"ג, כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשושאכילה שלו הוא רק להחיות את נפשו. כמו שמצינו ברבינו הקדוש שהיה אוכל כל מעדני עולם שהיה שולחנו שולחן מלכים ואמר על עצמו שלא נהניתי אפילו באצבע קטנה. ובהלל הזקן שאמר שהולך לגמול חסד עם אכסניא שיש לו בתוך ביתו והיה כוונתו על עצמו

(ויקרא רבה ל"ד, ג').

הצום ביום כיפור מתקן את שורש חטא האדם הראשון, חטא שהוריד את האדם ממעלתו הקדושה, ושנגרם בעטיה של אכילה אסורה. אך יש שתי דרכים לתיקון זה: הימנעות גמורה מאכילה, כמו שקורה ביום כיפור, או אכילה בקדושה, כמו שקורה בערב יום הכיפורים. האכילה בקדושה היא מפגש נקי וקדוש עם האוכל, מפגש שיכול להתענג בכל מעדני העולם, לגמול חסד עם הנפש התאבה, ועדיין לומר "שלא נהניתי אפילו באצבע קטנה". מפגש של "צדיק אוכל לשובע נפשו", של אכילה שאין בה מקליפת החטא והתאווה האסורה אלא כולה מחיה את הנפש, קדושה.

וענין בחינת אתהפכא כזה הוא מדריגה יותר גדולה מענין בחינת אתכפיא כי מכניס את יצרו לקדושה גמורה...

ההיפוך של תאוות האכילה, התיקון שלה שלא עובר דרך הימנעות אלא דווקא דרך מפגש מחודש ונקי – היא המדריגה הגבוהה יותר.

סיכום

נמצא אם כן, שערב יום הכיפורים ויום הכיפורים יוצרים יחד תנועה שלמה של תיקון. יום הכיפורים הוא יום ענות אדם נפשו, ההוכחה הפשוטה שהאדם הוא קדוש וטהור, אינו עבד לצרכיו, ויכול לחוות קדושה וטהרה הכרוכות בהימנעות מאכילה, שתייה, תשמיש המיטה ושאר עינויים. אך תיקונו של יום הכיפורים אינו שלם ללא ערב יום הכיפורים. ביום זה ישנה מצווה הפוכה – להרבות באכילה ובשתייה, להיפגש דווקא עם הצדדים האנושיים יותר בחיינו– הבית, המשפחה, הסעודה המפסקת. מפגש מחודש זה משלים את התיקון של יום הכיפורים, ומסביר בצורה עמוקה יותר מדוע "כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".