נושאים

calend
המדבר שלפני ארץ ישראל 14 במרץ 2014 | הרב רא"ם הכהן


המדבר שלפני ארץ ישראל |
הרב רא"ם הכהן*

"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך,

לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"

 

כשבאים אנו לבחון את מודל הישיבה – מופיע אצלנו ציור של ישיבות ליטא בפריחתן באמצע המאה ה19. שם המודל החינוכי המבוקש היה ברור: תלמיד חכם. וכיצד ניתן להפוך נער יהודי לתלמיד חכם? על ידי ניתוקו מהחברה. מסופר שרבי ירוחם ממיר היה אומר לתלמידיו -"כשאתם עוברים את הגשר של מיר אתם כבר לומדים פחות טוב". הדימוי הרווח לעולמה של הישיבה היה תיבת נח. תיבת נח הייתה מנותקת מהאדמה: אטומה, חסרת התייחסות למציאות וללא יכולת לצאת ממנה. הנער הצעיר, שהוריו דחקו בו שיגדל להיות תלמיד חכם, היה צריך לנסוע לעיר המרוחקת ממקום מגוריו מרחק נסיעה של ימים עד שבועות והיה חוזר לביתו רק כעבור שנה או שנתיים.  קיומם של בעלי בתים היה, כמובן, בדיעבד. הכרח המציאות. כך דמו ישיבות ליטא, במובן מסוים, לבתי המדרש של חכמי אתונה, שם טושטש השביל שהוביל אל בית המדרש על מנת לנתק את הפילוסופים מעמי הארץ.

ישנם מרכיבים שגויים לא מעטים במודל זה. לבית המדרש אסור להיות מנותק מהמרחב, מהשמיים והארץ: כמו בבית המקדש, צריך שיהיו בו חלונות גדולים ושקופים שיאירו את כל העולם.

יתרה מזאת, עולם הישיבה צריך להאזין למתרחש בחוץ. על מנת שתורה שבעל פה תופיע בצורה הייחודית ללומד, לזמן ולמקום בו הוא חי, הוא חייב להיות מחובר לזמן ולמקום ולא להתנתק מהם ולחיות במציאות מקבילה. התורה לא מופיעה במציאות אמורפית דמיונית, אלא בהוויית החיים שלנו בעולם הזה. אם הלומד בישיבה, בזמן קניין התורה שלו, לא חי בזיקה עמוקה למתרחש בחוץ, הוא יהיה כרשב"י ובנו שכאשר יצאו מהמערה שרפו את המציאות הקיימת; התורה לא תופיע בכלי העולם הזה אלא כאור גרעיני המפרק את אותם הכלים.

אלא שצריך להבחין הבחנה ברורה בין שלב קניין תורה לשלב קיום התורה.

על מנת שהאדם יוכל להגיע אל התורה ועל מנת שהתורה תוכל להגיע אליו – הוא צריך לשקוע בתורה. אין מדובר בטעימה, הבוחנת אילו חלקים ניתן לחתוך ולהכניס לחיים שלי. באופן כזה התורה נעשית קרעים קרעים ולא דבר ה'. האדם צריך להתייחד עם התורה. רק כך תתאפשר יצירה, רק כך ניתן לכונן זיווג. "חמוקי ירכייך כמו חלאים מעשה ידי אמן; למה נמשלו דברי תורה כירך – לומר לך: מה ירך בסתר – אף דברי תורה בסתר". בית המדרש הוא מקום אינטימי בו האדם נפגש עם התורה פנים בפנים וההוצאה החוצה, הלידה, היא פועל יוצא של אותה פגישה, ולכן בזמן הפגישה האדם לא יכול להיות מקושר כולו אל המרחב, הוא חייב להבדיל את עצמו כדי לבוא במלואו אל הייחוד.

יצירה לא יכולה לנבוע מהצורך להגיב, מהחיכוך עם המרחב, ואף לא מצורך כלשהו בכלל. יצירה חייבת להגיע מהחופש, מהייחוד שקיים בשביל עצמו. יצירה מתוך מחלוקת, כותב ר' נחמן בליקוטי תנינא כ', דומה להפלה:

"וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ" כִּי כְּשֶׁמַּתְחִיל לִכְנס לְאֵיזֶה דֶּרֶך הוּא בְּחִינַת הֵרָיוֹן. וְצָרִיך לְהִתְעַלֵּם שָׁם בִּבְחִינַת עִבּוּר כִּי עֲדַיִן לא נִתְגַּלֶּה זֶה הַדֶּרֶך בָּעוֹלָם, רַק הוּא נִכְנָס לְשָׁם לְגַלּוֹתוֹ וַאֲזַי הוּא בְּחִינַת הֵרָיוֹן בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי ד) "בְּדֶרֶך חָכְמָה הֹרֵיתִיך" בְּחִינַת הֵרָיוֹן וְצָרִיך לִשְׁהוֹת שָׁם וּלְהִתְמַהְמֵהַּ לְחַמֵּם עַצְמוֹ שָׁם כְּמוֹ עֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן, שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, לְגַלּוֹת זֶה הַדֶּרֶך בָּעוֹלָם וּכְשֶׁיּוֹצֵא קֹדֶם זְמַנּוֹ, זֶה בְּחִינַת נֶפֶל וּפְגָם זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי מַחֲלקֶת כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו" הַיְנוּ מַחֲלֹקֶת עַל יְדֵי זֶה: "וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ" הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְפֻרְסָמִים שֶׁנַּעֲשִׂין קֹדֶם זְמַנָּם שֶׁהֵם בִּבְחִינוֹת נְפָלִים כַּנַּ"ל.

מחלוקת – כביטוי לתביעה חיצונית שמכריחה את האדם להציב עמדה סופית, שבמסגרתה לא יוכל לקום למחרת ולהיות לאיש אחר – מכריחה את הדברים לבוא לידי ביטוי קודם שהתבשלו, ולפעמים היא מביאה להפלה. לכן בית מדרש חייב אינטימיות וחופש, והלומד – לבוא כל כולו. רק כך תוכל להופיע האות המיוחדת שלו בתורה. בנוסף לאווירה ולמרחב הרצויים, הלומד זקוק לזמן משמעותי שמוקדש אך ורק לתורה שיאפשר את אותו הקניין. זהו זמן קניין תורה בו מחויב כל אדם מישראל.

חשוב לדעת שבית המדרש איננו מקום נורמלי. ראשית, הפרופורציה בין העיסוק בחול ובמעשה לזו שבקודש וברוח לא תהיה כבשאר החיים. שנית, האינטנסיביות הרוחנית הקיימת, ברוך ה', בבית המדרש לא תהיה זהה בחיים שאחרי הישיבה. השבר שמופיע, בחייהם של חלק מבוגרי הישיבות כאשר הם לא מצליחים לשחזר את אותה אטמוספירה רוחנית גבוהה שהייתה קיימת בימי הישיבה, מגיע בעקבות דמיונות ילדותיים שהתפתחו אצלם בימי שהותם בישיבה ביחס לעוצמה הרוחנית שתהיה להם בעולם החול. צריך לדעת שישנו פער מובנה בין האינטנסיביות הרוחנית הגבוהה שניתן לחיות בגן עדן העליון הקיים בבית המדרש לבין זו הקיימת בעולם המעשה. אין משמעותו של הפער המתואר שמה שהיה בישיבה היה מזויף, אלא הצבעה על נקודת שוני שאסור להיות מופתעים ממנה.

כאשר אדם קונה קניין תורה הוא נמצא במדבר הנמצא בדרך לארץ ישראל. "וישת אל המדבר פניו". על כן, כחלק ממאפייני המדבר, על תלמיד הישיבה לאכול מן. לימד אותנו ר' חיים, בנו של ה"אור זרוע", ש"בזמן שאדם לומד אצל רבו פטור הוא מקריאת שמע". אל לו להתעסק בפרנסה או בדברים אחרים שיפריעו לו מלשקוע בתורה.

אמנם, המדבר הוא דימוי שונה במהות מהתיבה. כל מטרת ההליכה במדבר היא הכניסה לארץ ישראל. יש תקופות שהאדם צריך ללכת ולהתבודד. לצאת מן הישוב, מגבולות הזמן והמקום. אך ניתוק זה מגיע מתוך זיקה לישוב, על מנת להביא נבואה לעולם, להוריד תורה מהשמיים לארץ. המרגלים לא רוצים להיכנס לארץ, נוח להם לאכול מן. הם טוענים ש"הארציות אוכלת יושביה" בלשון הרב קוק. הם שכחו שמטרתנו היא החיים בארץ ישראל, כאשר התורה מחוברת לעצם החיים ולא נשארת בדיבורים מנותקים.

המדבר מאפשר מקום אינטימי ללכת אחרי ה', אבל למדבר לא הולכים כדי להיעלם ולברוח מהעולם. המדבר הוא לא מקום שאדם מסתובב בו ומחפש להשתחרר, בעודו אוחז בניסיון השליטה שלו על המציאות; המדבר הוא מקום שבו על האדם להיות כלי.

על הפסוק "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו". כותב הרמ"ד וואלי, תלמיד הרמח"ל:
"…היה רגיל לנחש בכמה מיני נחשים… לפיכך חדל מנחשיו והלך בתומו להשית כל מגמתו לקראת דיבורו של מקום, יהיה מה שיהיה. וזה שכתב וישת אל המדבר פניו, שהוא לשון דיבור ממש…".

ההליכה למדבר היא המוכנות לשמוע את דבר ה'; לא כמטרה פונקציונאלית על מנת לפתור בעיה פרטית בחיים, אלא להיות כלי לאינסוף שמתגלה בתורה. כדי לשמוע את הקול הזה יש צורך ללכת למדבר.

השלב הבא, שצריך להתחדש בדור שלנו, הוא שלב הכניסה לארץ ישראל. יש צורך שגם אנשי עבודה יהיו קשורים בצורה עמוקה לבית מדרש – הן מצד קניין התורה, ועוד יותר מכך מצד הקיום. כיום, אנשים היוצאים מבית המדרש מתייחסים אל העולם הרוחני שעזבו כעולם ילדותי, זה שפועל בעולם דמיוני, לעומת 'העולם האמיתי', עולם הספקות שבו הם נמצאים. נוצרה מעין תפיסה שהתורה, והעולם הרוחני בכלל, משמעותיים רק בשלבי הבניין ולא בחיפוש 'הבוגר' המגיע אחריו. שורשה של טעות זו היא התפיסה הקושרת בין משמעות התורה בחיים כפונקציה של הזמן המושקע בקניינה. ממילא, בחיים הבוגרים, כאשר אין הרבה זמן לעיסוק בתורה – נדחקת התורה לפינה גם בתודעת האדם. אולם תורה שבעל פה לא נמצאת רק בבית המדרש, היא נמצאת לא פחות ואולי אף יותר ביישום: האדם מגלה את התורה בחברה אליה הוא משתייך ובקיום המצוות שבחיים.

שלב קניין התורה, ה'מדבר' אליו הולכים תלמידי הישיבות בימינו,  נמצא בארץ ישראל. שלב קיום התורה, ארץ ישראל העתידית, היא ארץ ישראל בה אנו חיים כיום. ממילא, קניין התורה שלנו מוכרח גם הוא להיות במדרגה אחרת.

"כשהחכמה האלוהית מתגלה ללב האדם, הוא מבטא באישיותו פן ייחודי של החכמה שקדמה לעולם. ירמיהו מנבא שלעתיד נזכה לבטא במו חיינו את החכמה האלוהית, לאחוז בעץ החיים כאדם בגן עדן".

(העלם וגילוי, עמ' 89)



*  הדברים נאמרו על ידי הרב רא"ם, ובאו על הכתב על ידי אורי אלטמן והמערכת.

הרב רא"ם הכהן

הרב רא"ם הכהן נולד בשנת תשי"ז, וגדל בשכונת שערי...

קרא עוד >>
יעניין אותך גם