פתיחה

סיומה של מסכת קידושין, עוסקת בדיני ייחוד. הדיון התלמודי בהלכות אלו, רצוף בדברי אגדה וסיפורים. סיומה של מסכת העוסקת בקידושי אשה באיסור ייחוד מובן ביותר: על פי הרמב”ם במורה נבוכים, הקידושין הם למעשה חלק מההתמודדות הגדולה עם קליפותיו של היצר המיני. הופעתו של היצר באופן מתוקן, עוברת דרך הקידושין והנישואין. סיומה של המסכת, עוסק בחורבן העולם העלול להיווצר משחרור של היצר המיני לעשות שמות באדם. הפרק האחרון עוסק ב”עשרה יוחסין” שעלו מבבל, וביניהם ממזרים, שתוקים ואסופים, כאלו שנולדו מבגידה וכאלו שאינם יודעים מי אביהם. הלכות ייחוד והאגדות המשולבות בהם, מצטרפות לתיקונו של היצר המיני והפיכתו ליצר פורה ובונה, ולא למחריב חלילה עולמות ומשפחות.[1]

בין הסיפורים הרבים המובאים בסיום המסכת, מופיע הסיפור על רב עמרם חסידא:

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא,

אשקולו דרגא מקמייהו,

בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא,

שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה.

סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם!

אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי.

אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא,

אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך.[2]

ניתוח הסיפור – חלק ראשון

השבויות המובאות לנהרדעא, מושמות בביתו של רב עמרם חסידא. נראה שהדברים מבוססים על חסידותו – כיון ששבויות הן פוטנציאל לפריצות (כפי שעולה מסוגיות הלכתיות רבות), יש לשים אותן בביתו של חסיד, שאינו חשוד על העריות. אולם, עם כל זאת, מסירים את הסולם ממקומן של השבויות, מתוך הכרה בעוצמתו הבלתי מרוסנת של היצר. הסרת הסולם, כפי שנראה מהמשך הסיפור, מהווה גם טאבו חברתי: כיון שלא ניתן להזיז את הסולם ללא עשרה אנשים, ממילא אם ירצה מאן דהוא לחטוא הוא יזדקק לחברה, ובכך יכניס את הבושה והביקורת של החברה, ויתגבר על החטא. במושגיו של פרויד, עוצמתו של האיד, היצרים הקמאיים והכמוסים של האדם, הינה כה גדולה, עד כדי כך שהדרך היחידה להתמודד איתה הוא לתווך את ה”סופר אגו” (האני העליון של האדם ושאיפותיו המוסריות-חברתיות), דרך החברה. העובדה שזו מטרתו של הסולם מוכחת מסיפור אחר המופיע בסוגיה. המשנה קבעה שאשה אחת מתייחדת עם קבוצת אנשים, שכן הם מתביישים אחד מן השני ולא יחטאו בה. אך הגמרא קובעת:

אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא בכשרים, אבל בפרוצים – אפילו בי עשרה נמי לא… אמר רב יוסף: תדע, דמיחברי בי עשרה וגנבי כשורא ולא מיכספי מהדדי.[3]

ההנחה שניתן להתייחד גברים רבים עם אשה אחת, מבוססת על ה”כשרות” של החברה, על שמירת הנורמות המוסריות בתוכה. אולם, העובדה שישנם עשרה גנבים הגוזלים יחד קורה שלא ניתן להרימה בפחות מכך (בדיוק כמו הסולם של רב עמרם), מוכיחה שלעיתים גם המעורבות החברתית אינה מועילה. בסיפור שלנו, העובדה שנדרשים עשרה אנשים להרמת הסולם לא מועילה מסיבה אחרת – רב עמרם מצליח להרים את הסולם לבדו…

ניתוח הסיפור – חלק שני

אחת מהשבויות חולפת על פני הפתח, והבית מתמלא אורה. מוטיב זה מזכיר את הולדת משה:

א, כ ותרא אתו כי טוב הוא… רבנן אמרי: בשעה שנולד נתמלא הבית אורה. כתיב התם: וירא אלהים את האור כי טוב (/בראשית/ א) וכתיב הכא: ותרא אתו כי טוב הוא. שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה א

אם הרמז זה נכון, הרי שהאור המופיע בבית אינו בהכרח שלילי, הוא מבטא את היופי הכמוס בבריאה, יופי המופיע כאור, אך מעורר גם משיכה עזה.[4] רב עמרם, ששמו כשם אביו של משה, רואה אור זה ונמשך אליו. אולי שלא במפתיע, רב עמרם הוא גם בעל הדרשה המלמדת על האור שליווה את הולדת משה:

כב ותתצב אחותו מרחוק, למה עמדה מרים מרחוק, אמר רב עמרם בשם רב לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, כיון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א

האור הזה, שאולי ביסודו קשור לאורו של משה, לאור של טוב הממלא את הבית, מושך אליו את רב עמרם חסידא. אך באמצע הדרך הוא מתעשת:

סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם!

ניתוח הסיפור – חלק שלישי

כהתמודדות עם היצר, זועק רב עמרם – “נורא בי עמרם”, אש בבית עמרם. למעשה, אין בכך שקר גמור, שהרי הבית נתמלא אורה. אלא שזו בדיוק ההבחנה בין אור לאש: האור מופיע את האש באופן בונה, מאיר, מתוקן. האש – מופיעה אותה עצמה אך באופן שורף ומכלה…

חבריו של רב עמרם שומעים את הזעקה, ומגיעים. אך כאשר הם רואים את הסיטואציה (מן הסתם הסולם ניצב במקומו החדש, ומעיד על הדרמה שהתחוללה בנפשו של רב עמרם) – הם מתלוננים על הבושה שביישם רב עמרם. מהי הבושה? בושת ההכרה בכך שלחסיד כמו רב עמרם יש יצר בלתי ניתן לשליטה. והרי זה מקור לבושה – האדם, מעמדו החברתי ושאיפותיו הרוחניות, לא מצליחים לגבור על האש היצרית המצויה בקרבו!

אולם, רב עמרם לא רואה בכך כל בושה. ליתר דיוק, זוהי בושה ראויה, בושה המכירה בעוצמתו של היצר, לא מתכחשת אליו, רק בכך מאפשרת את תיקונו:

אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי.

הבושה בעולם הזה מפני כוחו של היצר, היא המפתח שלא להתבייש בעולם הבא. הבושה היא ההכרה שבגוף טמון יצר, ושהיצר הזה, באופן מובנה, חזק לעיתים יותר מן האישיות, ויכול גם לפרק את המבנים האישיותיים ואפילו המשפחתיים.[5]שימוש ראוי בבושה מבטיח שלא להתבייש לעולם הבא.

ניתוח הסיפור – חלק רביעי

אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא,

אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך
התגברותו של רב עמרם על יצרו והכרתו במקומה של הבושה בחייו, מאפשרת לו להתמודד עם היצר. הוא “משביע” אותו (כשם שמשביעים שד, דחף לא אנושי ולא מתוקן), ומצליח להוציאו. היצר היוצא הוא כעמוד אש.[6]ולמרות זאת, מלמד רב עמרם, שהבשר עדיף מן האש.

סיכום

הבושה הינה שלב משמעותי בהתמודדות עם היצר. אין הכוונה לבושה הילדותית, המגחכת מול היצר מחוסר יכולת להתבונן בפניו. מדובר בבושה בוגרת, המכירה בעוצמות של היצר, ובפער המובנה שהוא יוצר בתוך הנפש, בין התהומות לבין האישיות. בושה זו היא המפתח לחיות חיים מתוקנים עם היצר.

מעניין, שבזוהר ובחסידות ראו את המציאות נטולת הבושה של גן העדן כמציאות מקווה. לאחר שהבושה תעשה את תפקידה במיגור כוחות התוהו של היצר, הרי שיחזור האדם למציאות בה מופיע היצר באופן הרמוני ושלם, כלול מכל קומותיו, וממילא לא מעורר בושה:

זוהר – רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת צו דף כח עמוד א: בההוא זמנא יתקיים בהו (בראשית ב) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו כגון אדם ואשתו דכבר אתעבר ערבוביא בישא ערב רב קושיא בישא מעלמא…

לאחר שתכלה הרוע והרבוביא מן היצר, כבר לא תהיה בושה. האריך להסביר רעיון זה ר’ צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל הבני יששכר, בדרשה על יחסי יצחק ורבקה:

: …האיך לא שמר את עצמו יצחק אבינו מלעשות הדבר בפרהסיא, אך לדעתי הוא אשר דברתי, דאותן האבהן דעלמא אינם כשאר בני העולם שזה הענין להם מכלל התאווה הבהמית, מה שאין כן אבות העולם לא ידעו בזה דרך העולם רק כעסק מצות תפילין שאין בשת בזה….אבל כאשר ארכו לו שם הימים ולא נתן לב לזה, אזי נשאר בדביקתו שלא נתן לב שיש בושת בדבר מצוה, פוק חזי קודם חטא אדם ויהיו שניהם ערומים ועסקו בתשמיש במצות הבורא ולא יתבששו, והנה האבות בתקנם חטא אדם שב להם הענין כקודם החטא שאין בשת בזה, וז”ש והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו…

וז”ש מצחק את רבקה, שהביא אותה לידי צחוק, כהא דרב שח ושחק וכו’ [ברכות סב א], וז”ש אשתו, דלא תהוי גביה כהפקירא, רק אשתו המיוחדת, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. אגרא דכלה בראשית פרשת תולדות

יצחק לא נמנע מלצחק את אשתו בפרהסיא, שכן הוא שייך למדרגה של גן עדן, של חוסר הבושה במיניות. תיקונה של מידה זו שייך לאבות, אך בסוף דבריו מלמד הבני יששכר שהדרך למדרגה זו נלמדת גם במעשיו של רב: “שח, צחק ועשה צרכיו”. השיחה והצחוק, האהבה והקשר פנים בפנים שבין איש ואשתו, הם המפתח לשיבה למפגש חסר בושה עם היצר.

[1] מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין, מזוהה בגמרא עם חטא דור המבול, השחתת כל בשר את דרכו על הארץ, שהיא על פי חז”ל ההשחתה המינית. הצפת העולם בתהומות היצריים, פותחת את התהומות המצויים בתחתית העולם, נבקעו מעיינות תהום רבה, וממילא מחריבה את העולם. בזעיר אנפין, השחתת עולם הקידושין והנישואין נותנת מקום לתהומות ומחריבה את העולם.

[2] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א

[3] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פ עמוד ב

[4] מוטיב ה”טוב” כקשור ליופי החיים המעורר גם את היצריות, מופיע בדרשות חז”ל על הפסוק “והנה טוב מאד” –

“רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר הנה טוב מאד זה יצר טוב והנה טוב מאד זה יצר רע, וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן” בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ט

[5] כך מלמדת הסוגיה בהמשך, בדין ההיתר לישון עם בתו בקרוב בשר: “מתייחד אדם עם אמו ועם בתו; וישן עמהם בקירוב בשר, ואם הגדילו – זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו…. אמר רפרם בר פפא א”ר חסדא: לא שנו אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום – אסור; מאי טעמא? יצר אלבשה”. (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פ עמוד ב). הבושה, המעוררת רצון להסתיר את המיניות, מעידה על התלבשות היצר. ממש כבסיפור הבריאה – האכילה מעץ הדעת טוב ורע, יוצרת פיצול בין האישיות, המודעות, ובין האנרגיה המינית, וממילא מכריחה את האדם ואת אשתו להתלבש ולכסות בשר ערווה.

על התפתחות זו עמד פרויד ב”פשר החלומות”: “כשאנו מסתכלים לאחור, אל תקופת הילדות הנטולה רגש הבושה, היא נראית לנו כגן עדן; וגן העדן כלעצמו אינו אלא דמיון קיבוצי מימי-הילדות של היחיד. מאותו טעם ערומים בני-האדם בגן-העדן ולא יתבוששו אחד בפני חברו עד שמגעת השעה שבה מתעוררת הבושה והחרדה”. זיגמונד פרויד, פשר החלומות, הוצאת יבנה, עמוד 225, 1989

[6] אותו עמוד אש, מופיע במסכת כתובות כמבטא דווקא  את מצוות עונה, המיניות המתוקנת בין איש ואשתו:

יהודה בריה דר’ חייא חתניה דר’ ינאי הוה, אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא. יומא חד משכתיה שמעתא, כיון דלא חזי ההוא סימנא, אמר להו רבי ינאי: כפו מטתו, שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סב עמוד ב