נושאים

calend
“להתעורר ליום חדש” – פרשת צו: המקדש הריק 20 בMarch 2018 | “להתעורר ליום חדש” – פרשת צו: המקדש הריק

 

מקדש הוא מושג חריג בחיינו. אנחנו לא מכירים מקדשים ולא הולכים למקדשים. מי מאתנו שביקר בארצות המזרח (בהודו כמובן אך גם בתאילנד וכדומה) מכיר את המקדש האלילי – גדוש בפסלים, ומוקדש לסגידה אליהם. מה יכול להיות יותר זר לחשיבה מונותאיסטית ממקדש? ובכל זאת, המקדש מקבל מקום מרכזי ביותר בעבודת השם בספר ויקרא וביהדות בכלל.  כדי להבין את רעיון המקדש לעומקו נבקר במקדש עכשווי, שעומד על תילו בחצי היבשת ההודית, השייך לדת  מונותאיסטית ואין בו לא פסלים ולא ציורים. השוואה כזו מאפשרת להבין טוב יותר את עצמינו מצד אחד וגם למצוא בעלי ברית רעיוניים מצד שני.

 

אחווה ושוויון בדת הסיקית

נקדים כמה מילים על הדת שייסדה את מקדש הזהב, הדת שהיא בעיניי הקרובה ביותר לדת היהודית, והקרובה ביותר לחזון היהדות לכלל האנושות. לפני כחמש מאות שנה ייסד גורו נאנאק בצפון הודו את הדת הסיקית (‘סיקים’ פירושה תלמידים) כאשר הוא ממזג בה יסודות מן ההינדואיזם ומן האסלאם. מיזוג, יכול שיהיה מעולה ויכול שיהיה גרוע, כפי שהיטיב לבטא זאת ברנרד שו, בהשיבו לאותה מלכת יופי שהציעה לו נישואין כי הוא חושש שמא לילדיהם יהיו היופי שלו והחכמה שלה ולא להפך, כמו שהיא ייחלה. וגורו נאנאק הצליח לקחת מכל דת את הטוב שבה ולהשתחרר מהמטענים השליליים שלה. הוא ויתר על היסודות האליליים של ההינדואיזם והפיץ את ה’ניראנְג’אני’ (‘פולחן לאל אחד ויחיד חסר צורה’). הרעיונות היהודיים (אותם קיבל מהאסלאם) של אלוהים המשגיח על המציאות ומכוון אותה הם משורשי האמונה הסיקית. הם רואים בבריאת העולם ביטוי של רצון האל רעיון שהוא קבלי במקורו (כך מופיע בכמה מקומות, למשל באוצרות חיים לרבי חיים ויטל ). נאנאק קיבל מהיהדות גם את רעיון השוויון בין בני האדם ויצא נגד מערכת הקאסטות המבוססת על ההנחה שיש שכבות שלמות בחברה שאסור לבוא אתן במגע ושנדונו לעסוק בעבודות פרך כל ימיהן. גם ביחס לחיי המעשה ולחיי משפחה נבדלים הסיקים מההינדים. הנזירות לא נתפסת אצלם כאידיאלית אלא האדם מונחה להתחתן ולהקים משפחה. והסיקים יצאו גם נגד הפסיביות של היוגים המקדישים את חייהם להתנזרות ולמדיטציה. שלושת עמודי התווך של הסיקזים הם:  ‘נאם ג’אפו’ (לזכור את שם האל ולשנן אותו), ‘קירט קרני’ (לעבוד ולהתפרנס בכבוד),  ‘ואנד קאי שאקו’ (מתן צדקה). מן ההינדואיזם לקח נאנאק את הסובלנות העמוקה כלפי כלל בני האדם. בעוד שהאסלאם מדגיש את רעיון המלחמה הדתית-הג’יהאד (“דין מוחמד בסיף”) והנצרות את הצו לנצר את הכופרים באמצעות המיסיון (‘אין ישועה מחוץ לכנסייה’) על פי נאנאק, קהל עובדי האלוהים אינו כולל רק את מי שמזהה עצמו סיקי אלא את כל מי שחי על פי היסודות המכוננים של החיים ושל האמונה  ללא התחשבות בדת אליה הוא משתייך. האמונה באל אחד, על פי נאנאק, היא יסוד המאחד את האנושות כולה, משום שהאלוהים האחד הוא אלוהים של כל בני האנוש, וכל מי שמאמין באלוהים אחד מאמין למעשה באותו האל. ברוח זו כתב הרמב”ם על מעמדו של האסלאם: ‘אלו הישמעאלים אינם עובדי ע”ז כלל… והם מייחדים לאל יתעלה יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי’ (רמב”ם תשובה תמח). הדגשים של היסודות הללו הם אולי הסיבה לגורל ההיסטורי המשותף ליהודים ולסיקים. שכן הסיקים הם מיעוט קטן ונרדף בהודו, אך למרות זאת הם בולטים ומצליחים במגוון רב של תחומים במדינה שהם חיים בה.

 

ברכת הבנים

בשנת 2005 הגיעה קבוצה של מנהיגי הסיקים לביקור בישראל. אחת ממטרות הביקור הייתה ללמוד ולראות כיצד הצליחה היהדות, מהדתות הוותיקות בעולם, להעביר את מורשתה מדור לדור. רושם מיוחד הותירה בהם סעודת השבת בביתו של הרב שאירח אותם בביתו, ידידי אלון גושן. המנהיג הסיקי מוהינדר סינג’ ג’י, עמד בדבריו על המשמעות המיוחדת של סעודת השבת, שאינה רק רעיון רוחני אלא גם מעשה רוחני: ‘יופיה של השבת מלמד אותנו מה נדרש לנו בחיי המשפחה. כמה השראה מעוררים המפגש של בני המשפחה בכל ליל שבת וברכת ההורים את ילדיהם’ (תרגום של הציטוט מתוך הג’רוזלם פוסט)..במהלך הביקור ציין הרב הראשי בקשי דורון את הערכים המשותפים לשתי הדתות, וקרא ליהודים ולסיקים ללמוד ולהכיר קהילה את רעותה.
ובכן, אם ניתן לראות את האסלאם והנצרות כבניה של היהדות, נראה שהסיקיזם, שבלידתו הושפע מאוד מהאסלאם, הוא נכדה. אין פלא שקל יותר ליהודים ולסיקים להסתדר ביניהם, שכן ידוע שהקשר עם הנכדים הרבה פחות סבוך מאשר עם הילדים…

 

מקדש הזהב

ב-1604 הסתיימה בנייתו של  ההארימנדיר סאהיב (‘מקדש הזהב’), מקדש המצופה כולו זהב. המקדש נמצא על אי מלאכותי, באמצע ברכת מים בלב העיר אמריצר שעל גבול פקיסטן-הודו. במהלך ביקורי בהודו נמנעתי מלהיכנס למקדשים בגלל הלכה האוסרת כניסה למקומות של פולחן אלילי, אך מקדש הזהב אינו בכלל זה, ובעת ביקורי בו נוכחתי לראות גם את הדמיון בינו לבין בית מקדשנו אך גם את  השוני ביניהם.

הדמיון אינו מצטמצם רק למה שנעדר ממנו, הפסלים, אלא גם במה שיש בו. במקדש הזהב שוכן  העותק המקורי של הספר המקודש לסיקים, הגורו גראנת סאהיב, כמו שבלב בית המקדש שוכן ארון הברית שבתוכו לוחות הברית שהוריד משה מסיני והעותק המקורי של ספר התורה שכתב משה. במרכז מקדש הזהב יושב אדם זקן לבוש בגדי לבן הקורא בגורו גראנת סאהיב ומסביבו קבוצה של זקנים מנגנים הלבושים אף הם בגדי לבן. בתמונה הזאת מהדהדת אווירת בית המקדש, הן משום בגדי הלבן של המשרתים בו הן משום כלי הנגינה המשמשים בו, שעליהם היו מופקדים הלוויים בבית המקדש.
התרשמתי במיוחד מטקסי האכילה במקדש הזהב. כל מבקר מקבל בכניסתו מנה של אוכל.  בפעולה הזאת יש אמירה ערכית: הכול אוכלים יחד. (לא כמו בתפיסה הרווחת בהינדואיזם, שאי אפשר לאכול עם אדם שהוא בן למעמד פחוּת ממך.) הטקס הזה עורר אצלי מחשבות על המשמעות החברתית של אכילת הקרבנות. בקרבן פסח למשל, כל ישראל אוכלים את אותו קרבן באותו מקום, ועורכים סעודה (מה שלימים הפך ל’ליל הסדר’) עם מאפיינים שנועדו לבטא ש’כולנו בני חורין’.
מקדש הזהב פתוח מכל ארבעת עבריו והדבר מבטא את היותו פתוח לכל אדם. למקדש יש בית הארחה המיועד ללינת המבקרים במקדש שאינם סיקים. גם פתיחות זו לכלל האנושות מהדהדת בבית מקדשנו: ‘כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים’ (ישעיהו נו, ז), וכבר בעת חנוכת המקדש הראשון התפלל שלמה המלך וביקש מאלוהים שיקשיב לו וייענה לתפילות של ‘הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל’ ( מלאכים א ח, מא-מג)

 

קדושת המקום

אולם לצד הדמיון קיים גם שוני. בית המקדש תופס מקום מרכזי בחיי היהדות הרבה יותר מבחיי הסיקים. אלפי שנים עם ישראל נכסף אל בית המקדש, מתאבל על חורבנו ומתפלל לבניינו.

אצל הסיקים, לעומת זאת, מקדש הזהב תופס מקום משני יותר. אפשר שההבדל הזה נובע   מהבדל מהותי במשמעות המקדש לשתי הדתות. לסיקים אין יום מיוחד בשבוע שיש בו קדושה, וגם אין מושג של קדושת המקום. חשיבות מקדש הזהב נובעת מהעובדה שהספר המקודש להם שוכן בו. חוסר המובדלות נובע בין היתר מהתפיסה שאלוהים נמצא בכל מקום. אמנם גם לפי היהדות ‘לית אתר פנוי מיניה’ (אין מקום בעולם, שהוא ריק מנוכחות אלוהים),  אך מנגד, יש בה גם מושג של קדושת המקום. היהדות מאמינה שיש מקומות שיש בהם נוכחות מיוחדת המאפשרת קרבה המזמנת את האדם למפגש עם אלוהיו.

בשל תפיסה זו מעוצב בית המקדש שלנו על ציר המתח שבין פתיחות לייחוד והבדלה. מצד אחד המקדש פתוח לנשים ולגברים, ליהודים ולגויים, וכולם רשאים להקריב בו, אולם ככל שנכנסים פנימה יותר ויותר הדרישות נעשות קפדניות יותר. הקרבה אל הקודש מצריכה הכנות מיוחדות, לגוף ולנפש, ויש מקומות שהכניסה אליהם אסורה. במפגש עם האלוהות יש דינמיקה של העלם וגילוי, חשיפה והסתר, ‘רצוא ושוב’.

איך מייצרים תחושת קדושה בעולם של חולין? הדרך של היהדות ליצור קדושה בבית המקדש היא דרך ההבדלה, העצירה והמובדלות. אלו מציבים לנו תמרורים המעוררים את תחושת הקדושה.
הנה אנקדוטה קטנה באותו עניין: אשתי מיכל קיבלה יום אחד שיחת טלפון בהולה מאחת החניכות שלה שלומדת הדרכת טיולים בירושלים, וכל הקבוצה שלה עומדת בתור הבידוק הביטחוני בכניסה להר הבית, והיא אינה יודעת אם להיכנס או לא.  מיכל שותקת לרגע וחושבת איך לומר לה שעל פי ההלכה, חד משמעית – בלי ההכנות הנדרשות (הכוללות טבילה במקווה) הכניסה להר הבית אסורה. אבל מתברר שהיכרות רבת שנים היא רבת משמעות – ההיסוס בתשובתה הסגיר את מחשבותיה. ‘הבנתי’ היא אומרת. ‘לא להיכנס?’   ומיכל השיבה לה,  ‘הבחירה בידייך, השאלה היא אם המקום הזה הוא אתר תיירות או מקום של קודש, מקום שבו אנו רואים את פני ה”. כמה דקות אחר כך קיבלה מיכל מסרון: ‘הם נכנסו, אני בחוץ’.  כמה ימים אחר כך הלכתי לחתונה. הכלה, מתחת לחופתה, סיפרה באוזני הקהל שאחרי שטבלה לקראת יום החתונה היא עלתה להר הבית להתפלל, בפעם הראשונה בחייה. חיים שלמים של הכנות לקראת נישואיה  יצרו בלבה נתיב של עלייה אל הקודש, ואז, ביום יחיד ומיוחד זה של כוונות והכנות – היא הגיעה פנימה, אל הר ה’, אל הר קדשו.

May also interest you