‘מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים אבל לאט’ שר אריק איינשטיין.

בוקר, אוויר טרי, אור צלול, תקווה להתחלה חדשה. על פי היהדות, את הבוקר יש לפותח בנטילת ידיים – יציקת מים על שתי כפות הידיים לסירוגין. טקס זה מקורו בטקס ההתקדשות של הכוהנים בבית המקדש.[1] התבוננות בטקס של הכוהנים מאירה לנו את משמעותו לחיי היום-יום שלנו.

מדי בוקר בבוקר היו הכוהנים רוחצים את ידיהם ואת רגליהם בכיור שבבית המקדש לקראת עבודתם במקדש (שמות מ, ל-לב). בלשון התורה פעולה זו נקראת ‘רחיצה’, אולם בספרות חז”ל היא נקראת ‘קידוש ידיים ורגלים’ (משנה תמיד א, ד).[2] שינוי זה אינו מקרי. את המונח ‘רחיצה’ היה אפשר לפרש כפעולה של הסרת לכלוך או טומאה, ברם השימוש במונח ‘קידוש’ מלמד על האצלת תוכן חיובי על הידיים.

מה היא המשמעות של ההתקדשות מידי בוקר של הכוהנים? פרשתנו מתארת את תהליך הקדשת הכוהנים לתפקידם; כשאהרן ובניו הוקדשו לכהונה הם טבלו, לבשו בגדי כהונה והוקדשו בשמן המשחה (שמות מ, יב-טו). מאז, מדי יום ביומו היו הכוהנים משחזרים את שלושת המרכיבים של טקס המעבר המקורי: טובלים בהשכמתם, לובשים את בגדי הכהונה ולבסוף מתקדשים במימי הכיור. לרחיצה משמעות כה רבה בתפקיד הכוהנים עד שכוהן שעובד או אפילו נכנס להיכל ה’ בלי שהתקדש דינו כדין זר, ועונשו מוות.[3]

במקרא מפורש שהתפקיד שהוטל על אהרן ובניו, לשרת בקודש, תקף לעולם (שמות מ, יד). אם כן, מדוע היה על הכוהנים לשוב ולהתקדש בכל יום מחדש?

נראה שהתשובה נעוצה בתפיסה מהותית של החיים, על פיה בכל יום אנחנו נולדים מחדש.  בתפילה הפותחת את הבוקר, “מודה אני”, האדם מודה לאלוהים שהחזיר לו את הנשמה, כאשר קבלה מחודשת של הנשמה היא למעשה לידה מחודשת. ההסתכלות על החיים שבכל יום הם מתחילים מחדש, מאפשרת אותנו לראות בעיניים חדשות אותם ואת העולם שמסביבנו.

הסכנה הגדולה של החיים היא לשכוח את העיקר ואילו האתגר הוא לחיות מתוך מודעות לדברים החשובים באמת. טקס שכזה, הנערך מידי בוקר ובא לבטא כל יום מחדש את הייעוד שבחיים, הוא זה שיכול לאפשר אותנו לחיות מתוך מודעות מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם.

במקורות מסבירים את ההרחבה של טקס שקיימו במקדש  הכוהנים למצווה המוטלת על כל איש ואישה לרחוץ ידיים. שם מופיע נימוק מפורש לרעיון הזה:

לפי שהאדם כאשר קם ממטתו שחרית הוא כמו בריה חדשה לעבודת הבורא יתברך שמו, לכן צריך להתקדש, וליטול ידיו מן הכלי, כמו כהן שהיה מקדש ידיו בכל יום מן הכיור קודם עבודתו. (קיצור שולחן ערוך ב, א)

אמנם נאמר על ישראל שהם ‘מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ’ (שמות יט, ו), אך מעמד זה אינו עניין של גזע אלא תלוי במימוש הייעוד, בשמירת הברית עם אלוהים (שם, ה). אם כל אדם הוא כמו כוהן, הרי שכל העולם שהוא חי ופועל בו הוא כמו מקדש. כאשר הוא נוטל את ידיו בבוקר עליו לזכור שיש לו ייעוד ושליחות בחייו, יש לו ייעוד ושליחות היום.

האצבעות והספירות

מתוך תורת הקבלה נוכל להעצים עוד יותר את משמעות נטילת הידיים של הבוקר ובייעוד שהאדם מקבל עליו מדי בוקר בבוקר, לא רק שיש צד שכל אחד הוא כוהן, אלא יש צד שאדם הוא כאלוהים.

ספר היצירה מקביל בין היצירה האנושית ליצירה האלוהית – האדם נברא בצלם אלוהים ולכן ‘

וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ’ (איוב יט, כו) . עיקרון זה בא לידי ביטוי גם ביחס לנטילת ידיים – כוחות היצירה של הקב”ה נקראים ‘עשר הספירות’. ועל פי ספר היצירה, המקבילות ל’עשר הספירות’ – כלומר לכוח הפעולה האלוהי – הן עשר אצבעות הידיים שבאמצעותן האדם פועל במציאות. (פ”א מ”ג)

הקדמונים ראו ביסוד זה שהניח ספר יצירה מפתח להבנת מצוות קידוש האצבעות בתחילת הבוקר (רמב”ן שמות ל, יט). חובת קידוש האצבעות מדגישה את כוח היצירה שיש לאדם, כוח אנושי המקביל לכוחות היצירה האלוהיים שבהם העולם נברא.

על האדם להתבונן בסביבה שהוא חי בתוכה ולשאול מה חסר בה ומה צריך להשתנות בה. עליו להאמין שיש לו הכוח לשנות את המציאות, ליצור, לממש את הכוחות האלוהיים שבתוכו. ההתקדשות בכל בוקר מלמדת שבכל יום על האדם לשאול את עצמו את השאלות הללו מחדש.

ידיו ורגליו של נעם

 כאשר שאלתי את תלמידיי למה מבין כל האברים נדרשנו לקדש בכל יום את הידיים והרגליים דווקא, ענה אחד התלמידים, נועם אפטר, שהמקור למצווה מתייחס לשני מצבים, ‘בבואם אל אהל מועד…או בגשתם אל המזבח לשרת’ (שמות ל,כ). כדי לבוא את הקודש, צריך לדעת להפעיל את הרגליים, ואילו כדי לגשת לשרת צריך לדעת להפעיל את הידיים, ולכן על האדם לקדש את ידיו ואת רגליו.  נועם המשיך והסביר שזה מלמד על החיים בכלל: שמוטל על האדם לדעת להפעיל את רגליו להגיע למקום הנכון, ואת ידיו – שבהגיעו לשם, יהיה מסוגל לעשות את הדבר הנכון.

בתובנה זאת  נועם דיבר למעשה על עצמו, מי שתורתו וחייו היו קשורים כל כך להתקדשות הידיים – לעשייה, ולרגליים – ההליכה לקראתה. בחייו הקצרים הספיק נועם להקים את המרכז למודעות יהודית שעסק בהפצת יהדות, מתוך תפיסה שאין לחכות שהעם יבוא לחפש את התורה בבית המדרש אלא יש להביאה אל העם. תובנה זו אפיינה גם את מותו. בחורף תשס”ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבת עתניאל, בזמן שתלמידי הישיבה רקדו ושרו, נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים ששהו בו: נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן. כאשר התחילו יריות, נסגרה פתאום הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל, מטרים ספורים ממעגל הריקודים של התלמידים. סגירת הדלת ונעילתה עיכבה את המחבלים ונתנה לתלמידים זמן להתארגן ולהשיב אש. בתום האירוע, כאשר נכנסו כוחותינו למטבח, מצאו על יד הדלת שננעלה את גופותיהם של נועם וחבריו.

[1] על בסיס תשובת הרשב”א חלק א, סימן קצא.

[2] כך גם תרגם אונקלוס על אתר.

[3] רמב”ם, הלכות ביאת מקדש ה, א; ט, א.