אשתי עומדת לפני לידה וברצונה שאמה תהיה לצידה בלידה. האם אנחנו יכולים להודיע לאם בשבת שתגיע לחדר הלידה

במונית או ברכב? וכן האם ניתן להסתייע בתומכת לידה – דולה שתגיע ברכב בשבת לסייע ללידה?

סימן יז – נסיעה בשבת של ‘תומכת לידה’ (דולה) לצורך סיוע ללידה

שאלה

אשתי עומדת לפני לידה וברצונה שאמה תהיה לצידה בלידה. האם אנחנו יכולים להודיע לאם בשבת שתגיע לחדר הלידה

במונית או ברכב? וכן האם ניתן להסתייע בתומכת לידה – דולה שתגיע ברכב בשבת לסייע ללידה?

תשובה

הצורך של היולדת באמה או בדולה נובע מהרצון לשמור על היולדת רגועה ולהביאה בדרך הטובה ביותר ללידה מוצלחת.

בשאלה זאת יש לדון האם ניתן להתיר איסורי שבת לצורך “ישוב הדעת” של חולה ומה היחס בין צורך זה להיתר הרגיל של

“פיקוח נפש” בשבת.

מעבר לכך, במקורות (כפי שנבאר בהמשך) רואים שיש פער בין יולדת לשאר חולים. לאחר שנבין את היחס לטיפול בצרכים

הנפשיים של חולה, נבחן לעומק את המקורות על יולדת, ואת ההשלכות שלהם בשאלה הנידונה.

חילול שבת שלא תיטרף דעתו של חולה

כאמור הצרכים הנפשיים הינם חלק מהטיפול בחולה, על כן עלינו לבחון תחילה מה יחס ההלכה לפעולות שמטרתן דאגה

לכך שהחולה יהיה רגוע, והאם מותר לחלל שבת לצורך זה?

בגמרא בפרק תשיעי בבבא בתרא מובא:

אמר רבי לוי: קונין קנין משכיב מרע אפי’ בשבת, ולא לחוש לדברי ר’ אליעזר, אלא שמא תטרוף דעתו

עליו.

תלמוד בבלי בבא בתרא דף קנו, עמוד ב

כלומר לדעת רבי לוי מותר לעשות קניין (שאסור מדרבנן) בשביל שהגוסס (שכיב מרע) יוכל להקנות את נכסיו למי שהוא

רוצה. הגמרא מדגישה שהטעם להיתר זה איננו החובה לעשות קניין במתנת שכיב מרע (כדעת ר’ אלעזר במשנה), אלא

למרות שמתנת שכיב מרע נקנית באמירה בלבד (כדעת חכמים במשנה), התירו לעשות קניין כדי שלא תטרף דעתו של

החולה. מפשט הגמרא ניתן לדייק שהתירו איסור דרבנן על מנת שלא תטרף דעתו החולה.

אם זאת, מהרמב”ם עולה שהקנין הותר רק במקרה המיוחד של שכיב מרע, מפני שהקניין מיותר ולא משום שהתירו איסורי

דרבנן לצורך ישוב הדעת של החולה:

אבל החולה שתשש כח כל הגוף… ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא, כיצד שכיב מרע שצוה ואמר

ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב, זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם

ואינו צריך קנין… לפיכך אם אמר קנו ממני, אפילו בשבת קונין ממנו שזה הקנין אינו צריך.

רמב”ם הלכות זכיה ומתנה פרק ח, ב-ג

לפי הרמב”ם כל ההיתר כאן לעשות קניין הוא משום שאין כאן באמת קניין, ונראה שכוונתו שאין כאן כל איסור. לפי הסבר

זה אין מכאן ראיה שהתירו איסורי דרבנן כדי לישב את דעתו של חולה.

המחבר בשולחן ערוך הביא את דעת הרמב”ם אך הוסיף דעה נוספת:

אף על פי שמתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין, אם בקש שיקנו ממנו קונים, אפילו בשבת, שזה הקנין

אינו צריך. וי”א שאפילו אם יש נפקותא בקנין, כגון שכותב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אם יעמוד,

קונים בשבת.

שולחן ערוך חושן משפט, סימן רנד

כלומר לדעת היש אומרים התירו לעשות קניין בשבת גם כשיש לדבר משמעות, ולשיטה זאת נראה שאכן יש היתר לחלל

בהגהת דברי המחבר:

א”מר שבת (באיסורי דרבנן) כדי שלא תטרף דעת השכיב מרע. וכן ניתן לדייק בשיטה שהובאה ב

הגה: וי”א דאפילו מתנה במקצת דצריכה קנין, אע”פ שנראה שאינו נותן מדאגת מיתה, הואיל ואינו (נותן)

כלום, אפילו הכי קונים ממנו בשבת (רשב”ם פרק מי שמת). ויש חולקים בזה (טור בשם הרא”ש).

את דעת

ע”מס לפי הרמ”א יש מחלוקת ראשונים האם ניתן להרחיב את ההיתר לכל מקח וממכר של שכיב מרע. ומבאר ה

הי”א הראשון שהתיר כל מקח וממכר לשכיב מרע:

והי”א דמייתי מור”ם ס”ל דאף בכה”ג התירו לעשות לו קנין כיון דאין זו אלא גזירת מקח וממכר מדרבנן

כל כה”ג לגבי שכיב מרע התירו:

סמ”ע סימן רנד, ס”ק ג

לדברי הסמ”ע ההיתר לעשות קניין נובע מכך שמדובר בגזירה דרבנן, והתירו כל איסור מעין זה כדי לישב את דעתו של

החולה. אם כן, נראה שלדעת הי”א יש ללמוד שכעקרון התירו איסורי דרבנן כדי ליישב דעתו של חולה.

עד כה ראינו שיש מחלוקת ראשונים האם הותרו איסורי דרבנן כדי לישב דעתו של חולה, והשו”ע (בחושן ומשפט) הביא

בפשטות כדעה שמותר לעבור על איסורי

ע”ושה בהלכות שבת מכריע םייח חרואב , את שתי הדעות ללא הכרעה. אולם

דרבנן לצורך ישוב דעתו של חולה:

אסור לומר לא”י שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו, אבל חולה דתקיף ליה

עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שו, סעיף ט

השו”ע אוסר לקרוא לקרובי מת בשבת אפילו על ידי גוי, לעומת זאת הוא מתיר לקרוא לקרובי חולה על ידי גוי. בפשטות

נראה שהטעם להבדל בין הדינים הוא הדאגה לבריאותו הנפשית של החולה. בשו”ע כאן לא מובא טעם זה בפירוש אך

שלומד את דינו מדין מתנת שכיב מרע (שראינו לעיל) ומטעמיה:

יכדרמה הוא מביא שמקור הדברים הם ףסוי תיבב

אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואומר שישלחו אחר קרוביו הא ודאי שרי זה התיר רבינו שמחה אפילו

בשבת שמא תטרף דעתו עליו כדאמרינן פרק מי שמת [ב”ב דף קנו ב] קונים מש”מ אפילו בשבת שמא

תטרף דעתו עליו:

מרדכי מסכת שבת פרק כירה רמז שיד

כלומר המרדכי למד מההיתר לעשות קניין בשביל ליישב את דעתו של השכיב מרע, שמותר גם לומר לגוי לקרוא לקרובי

את דעת המחבר:

הרורב הנשמ חולה כדי שלא תטרף דעתו. וכך נימק מרן החפץ חיים ב

אפילו לשכור אינו יהודי רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במוצאי שבת גם כן שרי כדי

שלא תטרף דעתו עליו:

משנה ברורה סימן שו, ס”ק מא

כלומר כדי שלא תטרף דעתו של חולה התירו לעבור על איסור שבות של אמירה לגוי.

לאור זאת עולה שמסקנת השו”ע (בהלכות שבת) היא שהתירו לחלל שבת באיסורי דרבנן לצורך ישוב דעתו של חולה.

4

איסורי

<B˜